כל מה שהמגילה מחקה

"שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה שֶׁנִּצְּלָה מֵהַטֶּבַח הַנָּאצִי הָאָיום בְּאֵירוֹפָּה וִיהוּדֵי אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת לֹא חָדְלוּ לְהַעְפִּיל לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, עַל אַף כָּל קושִׁי, מְנִיעָה וְסַכָּנָה, וְלֹא פָּסְקוּ לִתְבּועַ אֶת זְכוּתָם לְחַיֵּי כָּבוֹד, חֵרוּת וַעֲמַל-יְשָׁרִים בְּמוֹלֶדֶת עַמָּם" (מתוך מגילת העצמאות של מדינת ישראל, ה' באיר תש"ח).

פסקת "שארית הפליטה" במגילת העצמאות היא ביטוי מובהק לתפישה הכוזבת שהשתרשה בקרקע התרבותית של מדינת ישראל הרשמית. אפשר שרק רעש עז שיפקוד את הקרקע הזאת יוכל לחלץ את התפישה הזאת ולהציב את הפסקה דנן במקום היאה לה, כלומר, תלושה מכל הקשר המגן עליה, חשופה למבטיה מזרי האימה של האמת.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בין ג'נין לבואנוס איירס / רן, לוחם שייטת

הכול לכדי תמונה אחת / נטלי ברודנר

במה דברים אמורים? בדרך כלל התייחסה התנועה הציונית ליהודי ארצות האיסאלם יחס אינסטרומנטלי. התפישה האירופוצנטרית של היהודים שהקימו את המדינה והיחס האוריינטליסטי שלהם לכל יושבי המרחב הגאו־פוליטי המזרח־תיכוני, קבעו כמעט בהכרח שיהודי המזרח אינם יכולים להשתתף באמת בכינונה של המדינה. נגזר עליהם להיות דיירי משנה בתוכה. פעמים רבות ראתה הציונות ביהודי ארצות האיסלאם אמצעי ולא תכלית לעצמה. מבחינתה הם היו אמורים להיות מעין תוספת פיקנטית שתתבל את ההוויה הכמו-אירופית שהיא השתוקקה לכונן בלב הלבנט.

אין תמה אפוא שכאשר הפסקה המוצגת כאן מציבה בראש את יהדות אירופה ולאחר מכן את יהודי ארצות האיסלאם, היא יוצרת היררכיה ומבטאת אותה, בין במודע בין שלא במודע. יתר על כן, הפסקה מציינת במפורש את השם "יהדות אירופה", אך כאשר היא מגיעה לתאר את יהודי המזרח היא נוקטת את הביטוי "יהודי ארצות אחרות", כלומר אוסרת אותם בכלא העמימות, מותירה אותם נתונים לחסדי ההגמון, והוא ברצותו יחלצם ממנו וברצותו יותיר אותם בו.

הפסקה הזאת, שנכתבה "מנקודת מבט של המנצחים", כדברי ולטר בנימין, חושפת גם את נבערותם של כותביה באשר ליהודי האיסלאם. היא רואה בהם מקשה אחת, כאילו כל אחד מיהודי ארצות האיסלאם ערג כל העת לציון וראה בהגעה אליה את הייעוד הגדול של חייו. בפועל היו פני הדברים שונים בתכלית השינוי, ובין יהודי ארצות האיסלאם היו הבדלים רבים. היו בקרבם אנשים בעלי אמונות ציוניות מובהקות שאכן ראו בשיבה לירושלים את המזור הסופי של היהודים, והיו אחרים שהמרחק ביניהם לבין הציונות היה גדול כמרחק ממקום מושבם במזרח למקום הולדתה של התנועה במערב. זאת ועוד, היו בהם גם מי שראו בתנועה הציונית ובמטרותיה גורם מפריע, תנועה כבדת משקל המפרה את האיזון העדין שנרקם ביניהם לבין הערבים במשך שנים רבות.

אין פלא ששואת יהודי לוב, למשל, נעדרת מהפסקה הזאת ושהיעדר זה אינו מעורר תימהון עז בכל אחד ואחת מקוראיה. כיצד יידעו אנשים שיהודי לוב חוו את מוראות השואה, אם בפסקה מתוך מגילת העצמאות, הטקסט שעיצב במובן רחב את התודעה הישראלית שלהם, הם אינם מוזכרים? הרי רוב רובם של האנשים שקראו את הפסקה הזאת, עשו זאת לאחר שהתפישות שהיא מבטאת כבר הוטמעו במשך שנים רבות בעומק התודעה. שלא מדעת הם קוראים אותה, למעשה, מתוך נקודת המבט שלה. אין להם יכולת לקרוא את הדברים האחרים החשובים שיש בה, כלומר את מה שאין בה, דהיינו את מה שהיא מחקה.

יוסי סוכרי הוא סופר ישראלי. ארבעת ספריו עוסקים בהיבטים שונים של המציאות הישראלית הרב- תרבותית והרב-דורית. ספריו זכו לתרגום לשפות זרות, ביניהן צרפתית. ספרו האחרון "בנגאזי-ברגן-בלזן" יצא בהוצאת עם עובד בשנת 2013.

טור זה לקוח מתוך "תלמוד ישראלי - מסכת העצמאות, הפסקה השביעית" - חוברת במהדורה ניסיונית בעריכתו של דב אלבוים המכנסת תגובות עכשוויות ממיטב הסופרים וההוגים הישראליים על מגילת העצמאות. חוברת זו היא חלק ראשון של הספר "תלמוד ישראלי - מסכת העצמאות" אשר עתיד לצאת לאור בהוצאת בית, ידיעות ספרים ובינ"ה בעריכתו של דב אלבוים. להורדת החוברת ב-PDF לחצו כאן.  

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il