חנוך דאום: הדסה מצילה חיים. צריך להציל את הדסה

היינו כמעט יום שלם בבית, שלושה ימים לאחר הלידה, והראש של אפרת עדיין כאב. כאב מאוד. זה לא היה כאב ראש מינורי. זה היה כאב חזק, מהדהד, כאב שגרם לה לשכב במיטה בלי לזוז. כל ניסיון לעבור מישיבה לעמידה או להיפך, גרם לה לתחושת סחרחורת איומה. זה היה מפחיד. אתה חוזר עם תינוק חדש הביתה, אבל לא מצליח להתרגש ממנו, לא מצליח לאתחל שגרה חדשה.

עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו

נסענו להדסה. הלידה אמנם לא היתה בהדסה, אבל מביני עניין המליצו לנו להגיע לשם. כאב הראש נבע מהאפידורל, את זה ידענו: הזריקה שאפרת קיבלה לא הייתה מוצלחת ולא מספיק מדויקת וכאבי הראש היו התוצאה.

אי אפשר בלי הדסה

הדסה בסכנת סגירה: תושבי י-ם יישארו בלי בי"ח?

הדסה שלי: ניר ברקת על ביה"ח שאסור שייסגר

כשהגענו להדסה הרופאה הייתה מאוד גלויה איתנו: אני אעשה זריקה דומה לאפידורל, רק הפוכה, ואם זה יצליח, תוך דקות אפרת תרגיש טוב יותר. ומה אם לא תצליחי, שאלתי, מבלי להסגיר שאני כבר מכיר מהגוגל את הסנריו הזה לפרטיו (זה יכול היה להגיע עד ניתוח ראש), אבל הרופאה הביטה בי בשקט ואמרה: זה יצליח.

האמת היא שזה לא חייב היה להצליח, אבל היא אמרה את זה בשקט כזה, בשלווה כה גמורה, עד שזה הצליח לדבק אפילו אדם חרדתי כמוני באופטימיות. וזה אכן הצליח. כמו נס כזה, חמש דקות עברו מרגע הזריקה, וכאב הראש החל לחלוף, להיחלש.

עידו כבר בן חמש עוד מעט, אבל באותו היום, והוא בן ארבעה ימים, הרופאה הודיעה לי שאני יכול לחזור איתו הביתה. לחזור עם מי, שאלתי. עם התינוק, היא השיבה, אפרת צריכה להישאר להשגחה. מה השגחה, על מי היא צריכה להשגיח? שאלתי בחשש. היא לא צריכה להשגיח על אף אחד אנחנו נשגיח עליה. ומי ישגיח עלי, שאלתי, התינוק? איך אטפל בו? אתה לא יכול לטפל לבד בתינוק במשך יממה, היא שאלה, ואני השבתי: אני לא יודע. אני לא מכיר אותו מספיק. הוא פחות משבוע אצלנו. אני מפחד.

הרופאה הביטה בי במבט מלא רחמים. אפרת צריכה הייתה לנוח במחלקה שחלק מהמאושפזות בה הן נשים שמתאוששות מהפלה או לידת עובר מת, ואי אפשר להיכנס לשם עם תינוק. אבל גם לשחרר אותי הביתה, ובכן, זה היה כמעט בגדר צער בעלי חיים. אז היא מצאה לי חדר, משרד קטן ליד הקומה בה אפרת אושפזה, וסידרה לי מזרן, וישנתי שם עם עידו, שהיה עדיין תינוק ללא שם, ומדי פעם קראתי לאפרת להניק. זה היה מין סידור כזה שכולו טבול בגישה טובה וחמלה, ועל כך אני מכיר תודה עד היום.

"המשבר הכספי לא קשור לאחיות ולרופאים"

עכשיו תראו, אין לי מושג למה הדסה בחובות. אני מבין שמיידוף עקץ ושהשיטה דפוקה ושגם הניהול לא היה מי יודע כמה, וזה כנראה האנדרסטיימנט של השנה, וזה בסדר גמור שהאוצר בודק היטב את הסיטואציה, בטרם הוא שופך שם כספי ציבור, ולפני כמה ימים, במחצית המשחק של הפועל ירושלים במלחה, סיפר לי ניר ברקת כמה שעות וכמה מאמץ מושקע בחיפוש הפתרון הנכון.

ואני? אני לא באמת מבין בזה, אבל מה שאני כן יודע בבירור הוא שהמשבר הכספי של הדסה אינו קשור לאחיות שם, ואינו קשור לרופאה שטיפלה באפרת לפני כמעט חמש שנים, ודאגה גם לבעלה החרדתי, וגם לא לאחות הערביה שבאה בליל הסדר האחרון עד לשער אחת ההתנחלויות הקיצוניות ביותר, כדי לנקז פצע של קרוב משפחתי, שזו הייתה הדרך היחידה לא להשאיר אותו בסדר בבית החולים, הרחק מבני משפחתו.

אנשים חייבים להדסה את חייהם. בית החולים הזה החזיק את ירושלים בגבורה גם בתקופת האוטובוסים המתפוצצים, במסירות אין קץ. יש שם אהבה גדולה ומקצוענות אמיתית, בכל הנוגע לרפואה.

נדמה לי שיש לכולנו חוב שהוא גדול יותר מכל חוב כספי שנוצר שם, כלפי האנשים המסורים שעובדים בהדסה, וזה הזמן להתייצב מאחורי בית החולים ולחדד את ההפרדה בין מה שהדסה היא עבור ירושלים ועבור החולים שמטופלים בה, לבין הצורך האקוטי לתקן את הטעויות הניהוליות שנעשו שם. ברשותכם, אתמצת את זה לארבע מילים פשוטות: צריך להציל את הדסה.

נלחמים על הזכות של כולנו לרפואה טובה – חתמו על העצומה

מוגש מטעם הקרן לירושלים