מאמן בא, מאמן הולך ויענקל'ה ממשיך לחייך
בגלגולו הנוכחי הפך יעקב שחר לגדול יותר מהמועדון אותו הוא מנהל. וכשהראש הופך להיות חשוב יותר מהגוף עצמו, אל תתפלאו אם שחקני מכבי חיפה מתחילים לאבד את הידיים והרגליים על המגרש. "משקיף מהצד", יהונתן משעל
פחות משבועיים חלפו מאז הסיבוב שערך כבוד הנשיא יעקב שחר למאמן הנבחר שלו, אלכסנדר סטנוייביץ', באצטדיון סמי עופר הנוצץ. גם איתמר צ'יז'יק היה שם, כמובן. בהודעה הרשמית לתקשורת צוין גם שמו של עו"ד אודי שוכטוביץ' כאחד החברים בסיור החגיגי - שנחתם בתמונה משותפת על רגע הלוגו של מכבי חיפה.
אלא שבניגוד לתחושת האופוריה שריחפה באוויר, עם או בלי קשר ליכולותיו המקצועיות של המאמן הסרבי, בראשי צפה ועלתה תמונה אחרת. זיכרון ירוק ועצוב בן שנתיים, ובו יושב אלישע לוי הנבוך והמושפל לצד יעקב שחר - שזה עתה הכריז על מחליפו ראובן עטר. לפני סיום העונה. בזמן בו עדיין מצופה מהמאמן להכין את הקבוצה למשחקים ולשמור על סמכות מול שחקניו באימונים. אלישע, מין מענטש נדיר במקומותינו, בלע את הרוק, מחל על כבודו ואפילו הוסיף כמה מילות תודה במסיבת העיתונאים בכפר גלים.
והנה, שנתיים נטולות הישגים או תארים עברו להן על מכבי חיפה, ומתברר שצדק חיים חפר, כשפסק: "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת". ושוב, אותה התנהלות שחצנית וחסרת רגישות של יעקב שחר.
אז הפעם הקורבן התורן היה אריק בנאדו. ושוב, גם כאן מדובר בבחור חביב ומנומס, שיודע שהוא חייב לשחר את ההזדמנות הגדולה במכבי חיפה, ולכן העדיף להוריד את הראש. כי גם בנאדו כבר מבין ששרשרת המזון הירוקה חזקה ממנו. מאמן בא, מאמן הולך ויענקל'ה ממשיך לחייך.
מה היה קורה לו ההודעה הרשמית על מינויו של סטנוייביץ' הייתה מתעכבת בשלושה שבועות? או חודש? האם כל אותן נורמות, תרבות כדורגל, או סתם כבוד בסיסי עליהם מרבה לדבר שחר בראיונות ובהצהרות ובאסיפות החשובות אליהן הוא מוזמן, לא חלים עליו?
וזה אפילו לא דיון מקצועי. כלומר, אפשר לדבר על השגיאות הניהוליות והמקצועיות שנעשו במועדון בעשור האחרון. רשימת השחקנים הארוכה שנפלטה או נבעטה או נשלחה ליציע (מוחמד גדיר, וויאם עמאשה, אייל גולסה), העובדה שתומר חמד ודקל קינן יצאו לאירופה בלי שחיפה הרוויחה עליהם אפילו שקל, והרשימה עוד ארוכה.
מה עובר על מכבי חיפה? כמויות של מילים כבר נשפכו בניסיון לענות על השאלה הזו. שאלת מפתח, לכאורה. אבל בסופו של דבר, כמו בכל תחום, הכל מתחיל בראש. וכשהראש הופך להיות חשוב יותר מהגוף עצמו, אל תתפלאו אם השחקנים מתחילים לאבד את הידיים והרגליים על המגרש. כי יעקב שחר, בגלגולו הנוכחי, הפך להיות גדול יותר מהמועדון אותו הוא מנהל. אתם מכירים עוד קבוצה מקצוענית בה יכול שחקן לומר בלי בושה משפט כמו: "חייבים לנצח בשביל יענקל'ה"? מה רע בלנצח בשביל האוהדים? או הסמל? או אפילו סתם כי משלמים לי מאות אלפי דולרים בשנה?
וזה קצת אירוני. כי פולחן האישיות של שחר, שמזכיר קצת נשיא אחר, שמעון פרס שמו, עולה לו לא מעט כסף. וזו זכותו המלאה. אבל בפעם הבאה שאשמע מישהו מסביר שיעקב שחר הוא מופת ניהולי או מודל לחיקוי – אני אחייך ואחשוב על אלישע ואריק.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
צפו בגול מחצי מגרש בקבוצת הנשים של ברצלונה
מי עצר את האוהד שפרץ למגרש בסלובקיה? צפו
לפנייה לכתב/ת 
