כוח המוח: כיצד ספורט מפתח אינטיליגנציה

ברור לי שאחרי אורגיית המנגלים של יום העצמאות הדבר האחרון שבא לכם לעשות זה לקרוא טור שמדבר בשבחי הספורט, אבל פה אתם חייבים לזרום איתי איזה ארבע פסקאות לפחות. למה? כי אם פדלאה מדופלמת כמוני גוררת את עצמה אל הלפטופ ומקלידה מניפסט שאומר שספורט ומשחקים ספורטיביים יעשו טוב ליכולת השכלית של הילד שלכם, תאמינו לי שאין לי שום אינטרס אישי פה. אני לא אייקון כושר, ואני נתקף מבוכה עזה כל פעם שאיזה מסוקס עתיר קוביות חולף לידי.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :

רוצים לחנך את הילדים? פשוט תפסיקו לחפור

מה תעשה כשתהיה גדול? כסף - והרבה!

בלי יועצות שינה: תחזירו את ההורות לעצמכם

להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?

נחזור לעניין. ספורט. אינטליגנציה. ילדים. בואו נזרוק מונח מקצועי חדש לדיון, עם ניחוח זר ועם חשיבות עצומה ליכולת השכלית של ילדים: מטא-קוגניציה. מטא-קוגניציה מתייחסת ליכולת של אדם להתבונן על תהליכי החשיבה הפנימיים שלו ולשנות אותם בהתאם למשימה.

זאת הייתה ההגדרה ועכשיו נעבור לעברית. בכל פעם שאתה מבצע פעולת חשיבה בשרנית מורכבת, כזו שלוקחת זמן ודורשת הפעלה משולבת של כמה יכולות (כתיבת דו"ח, תכנון מסיבה, פתרון סט משוואוות), אתה חייב להתבונן לא רק על הנתונים, אלא גם על עצמך: מתי הקשב שלך בורח?

האם באמת הבנת את המשפט האחרון? האם הקטע הזה מזכיר קטע אחר שכבר פגשת? מתי נכון לקחת הפסקה? אם לא תצליח להבין מה קורה לך - גם מבחינה שכלית וגם מבחינה רגשית - בתוך המשימה, אתה תבצע פחות טוב. רוב האתגרים השכליים בחיינו אינם שייכים לז'אנר "זבנג וגמרנו" (להבדיל משאלות טריויה בשעשועון סטנדרטי). הם מחייבים אורך נשימה ופיתוח "שרירים" מנטליים.

ספורט , כידוע לבני ישראל, אף הוא דוגמה להשקעת מאמץ על פני פרק זמן ארוך יחסית. בין אם העולל רוכב על אופניים, משחק כדורגל או קולע לבדו לסל באחר צהריים אביבי, בכל המצבים הנ"ל המציאות מציגה בפניו רצף של אתגרים משתנים שהוא צריך לעמוד בהם, והוא חייב "לכייל את עצמו מחדש" שוב ושוב כדי להשתפר - לתת יותר כוח בזריקה לסל או פחות? לשמור את השחקן הזה אישית או לסגור את השער? האם יש לי מספיק כוחות לרכב את העלייה הזו? איך לוקחים אוויר?

ללמוד להתמודד עם התסכולים

רבים לא שמים לב לכך, אבל פעילות ספורטיבית מתבצעת בדממה יחסית. אין הרבה תקשורת מילולית. הכל מוקדש לתכנון, ביצוע, פידבק, הסקת מסקנות ופתרון בעיות - וחוזר חלילה. תרגול של ביצוע שכלי פר אקסלנס. לא בכדי יש מטפלים רבים שנוהגים לשלב ישירות בין פעילות פיזית של הילד ובין משימה אינטלקטואלית (למשל ,דילוג על רגל אחת לאורך מסלול תוך מנייה של סדרת מספרים).

בטור הקודם העלינו על נס את חשיבות ההתמודדות עם התסכול (מי שלא שם לב, הרגע עברנו להיבט הרגשי). התבוננתי על הרבה ילדים, וייעצתי להרבה אנשים קצת יותר גדולים, והרבה פעמים נרקם בראשי אותו משפט: מותר לך להתעצבן. אסור לך להיתקע. פעילות ספורטיבית תגרום לילד שלך ה-מ-ו-ן תסכולים (נפילות, החטאות, פספוסים, הפסדים), אבל היא לא מאפשרת לילד שלך להיתקע ולהיחנק עם התסכול. צריך להתגבר מהר על זה שחטפת גול ולהיערך להתקפת נגד. יתרה מכך, אם התסכול מציף את הילד והוא מתפתה לטקטיקת

"שוברים את הכלים ולא משחקים", הוא עשוי לעמוד בפני סנקציה חברתית חריפה וכפולה: הוא גם יזכה לטייטל "רגזן", ויתכן שלא יבחרו אותו בסבב הבא.

בעצם אנחנו מדברים על היווצרותו של כוח סבל, ועל המקבילה החיובית שלו - כוח רצון. ספורט אינו הדבר היחידי, כמובן, שמלמד את הילד לשאת תסכול, אבל הוא אחד ממורי התסכול היחידים שהילד בוחר בו מיוזמתו. איזה צירוף מקרים - כוח סבל וכוח רצון הם ציוד חיוני ויעיל בכל פעם שהילד מנסה לפצח אתגר אינטלקטואלי. היכולת של הילד "להחזיק" את הרגעים האלה של חוסר הבנה ושל עמימות החומר מבלי להישבר עשויה לפעמים להיות אחראית להבדל בין ילד עם פוטנציאל של 90 לבין ילד שאשכרה עומד על ממוצע של 90.

להאמין שאתה יכול להצליח

כל הפיסקה הקודרת דלעיל לא מבטלת את העובדה המשמחת שספורט - תחרותי או אינדיבידואלי - עשוי לספק לילד

שפע חוויות הצלחה בשפע מימדים: ניצחון על יריב, מחמאות, שרירים תפוחים, סיבולת משופרת, השתייכות קבוצתית ועוד כהנה וכהנה תופינים. תכניס את כל אלה לקדירה ומה קיבלת? נכון ילדים, דימוי עצמי חזק יותר.

אתם לא צריכים אותי כדי להבין שדימוי עצמי עושה טוב לאינטליגנציה של הילדים בכך שהוא מחזק את אמונתם ביכולתם להצליח. העניין הוא שלדימוי עצמי חסון יש עוד בונוס חיובי בכל מה שנוגע לציון האיי קיו: נטילת יוזמה בכל מה שקשור לאתגרים שכליים. במילים פשוטות, בעידננו המודרני והאינטרנטי, לאדם הגדול ולילד הקטן יש חופש רב בהחלטה על סוג האתגרים שהם רוצים להתמודד איתם, מבחינה מחשבתית. אני מאמין בכל ליבי שהסקרנות המפעפעת בנו מדרבנת אותנו לקחת על עצמנו עוד ועוד שאלות לחקירה - אבל ספק פנימי, שנובע לא אחת מדימוי עצמי שברירי, עשוי לחסל את הנטייה המבורכת הזו, ולתקוע אותנו על אותו דבר שאנחנו כבר מכירים היטב. ילד שלמד להזיע ולקחת על עצמו מטלות הולכות ומורכבות בכל הנוגע לגופו, חזקה עליו שיעביר את המאפיין הזה גם לשדה המחשבתי. במלים אחרות: תפסיקו לקרוא ולכו איתם לרוץ. לבריאות

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. ביום שישי, ה-9.5.2014 הוא ירצה בפני העולם בנושא: "איך עושים ילדים אינטליגנטיים? - עקרונות נטולי חרטא"