כריסי היינד לנצח: נסיכת הרוק שלי
מאז פארק הירקון 1987, כריסי היינד נשארה האשה הפעילה היחידה ברוקנ'רול - והיא גם סקסית, גם מקרינה חום ורגש אימהיים וגם בעלת רעב בלתי נדלה לדיסטורשן. עם צאת הסינגל החדש שלה, שי להב מתרגש שוב מאהבת נעוריו
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
- איינשטיין, חלפי, רכטר: כך זה צריך היה להיות
סליחה מראש - פטי סמית', קים דיל, קים גורדון ועוד רבות אחרות שכבודן במקומן מונח. אני מדבר כאן על רוקרית הפועלת בהצלחה במיינסטרים העולמי, כבר 35 שנה, לצד עשרות רבות של רוקרים ממין זכר, שמבחינתם נשים הן בעיקר מוזה, גרופית או זמרת לווי. ובתוך העולם הגברי הזה, כריסטין אלן "כריסי" היינד בת ה-63! היתה תמיד מגדלור כמעט בודד של נשיות. ולכן העובדה שהחודש היא השיקה - לראשונה בחייה - את הסינגל הראשון שחתום על שמה, ולא תחת הטייטל "פריטנדרס" - היא סיבה למסיבה, ולאזכור מחודש של הפלא הזה.
זה לא שהסינגל החדש "Dark Sunglasses" שונה מהותית מהצליל הכל כך מזוהה של כריסי ומעמידי הפנים. הוא ממש לא. שלוש דקות של רוק קליט ונהדר, עם הקול החם והמחוספס באותה מידה של היינד. וזאת גם לא הפתעה גדולה במיוחד, לחובבי הפריטנדרס. שהרי מאז מותם הטראגי של שני חברי ההרכב הראשון של הלהקה - הגיטריסט ג'יימס האנימן סקוט והבסיסט פיט פארנדון - הפריטנדרס תמיד היו כריסי היינד והתולעים המזדמנות (והמוכשרות) שלה. למעשה, האלבום החמישי של הלהקה, Packed!, שיצא ב-1990, היה אלבום סולו של היינד, שהשתמשה בשם פריטנדרס רק בגלל מחוייבות חוזית לחברת התקליטים. והוא נשמע דומה מאד לאלה שהיו לפניו, והגיעו אחריו.
ובכל זאת, מעניין מה גרם לה עכשיו, אחרי כל השנים, להפסיק להסתתר מתחת לשם הלהקה, והאם תהיה לכך גם משמעות מוזיקלית? האלבום המלא, Stockholm, ייצא בקיץ. היינד הקליטה אותו בשבדיה, עם המפיק ביורן איטלינג (מההרכב פיטר, ביורן וג'ון), שגם היה שותף לכתיבת השירים וניגן גיטרה. בהודעה הרשמית לעיתונות היא סיפרה שבאלבום יהיה הרבה שיתופי פעולה, וביניהם עם ניל יאנג, ועם טניסאי העבר ג'ון מקנרו - בקיצור, יש למה לחכות.
ובינתיים, ננסה להבין מה הפך דווקא אותה למאכלסת הכמעט יחידה של משבצת הרוקרית הנשית במוזיקה העולמית. בואו ואקח אתכם למסע קצר במנהרת הזמן. ה-8 בספטמבר, 1987. היינד והפריטנדרס מגיעים לפארק הירקון. זה קורה, ילדים, כשהם נמצאים בשיא הצלחתם העולמית, אחרי האלבום Get Close, שכלל להיטי ענק כמו Don’t Get Me Wrong. אני זוכר את התאריך מצוין, גם בגלל ההופעה הנהדרת, ובעיקר כי למחרת התגייסתי לצבא ההגנה לישראל. כך שכריסי - או לפחות הפנטזיות עליה - היו מתנת הגיוס שלי. ועוד איזו מתנה.
לא קרה לי הרבה (לא קרה לי בכלל) שעמדתי מול זמרת שהצליחה גם לתת לי בראש, גם לתת לי בלב, וגם לתת... נו, לייצר תנועה באיזורים נוספים של הגוף. השילוש המקודש הזה, והכל כך נדיר - הוא מה שמרכיב את כריסי היינד. מוזיקאית שהיא גם סקסית, גם מקרינה חום ורגש אימהיים וגם אוהבת רוקנרול באופן טהור וטוטאלי, עם שורשים עמוקים בזמן, ורעב בלתי נדלה לדיסטורשן. תקשיבו ל-Middle Of The Road. כן, אני יודע. שמעתם אותו עשרים אלף פעם. תאזינו שוב. אי אפשר שלא לאהוב אותה.
גם ביוגרפית, בהיינד יש שילוב מנצח. היא נולדה וגדלה בארצות הברית, על תפריט של רוק אמריקני שרירי, אבל עברה ללונדון בגיל 22, בדיוק בתקופה המרגשת כל כך של הפאנק והגל החדש (שבה נטלה חלק, תחילה כעיתונאית וכמוכרת בבוטיק המיתולוגי של מלקולם מקלרן). ולכן במוזיקה שלה יש את המיטב של שני צידי האוקיינוס. רוקנרול שורשי, עם השפעות שחורות, ומצד שני - שאריות של חוצפה ומוחצנות פאנקיסטית והמון סטייל בריטי.
ההופעה ההיא, בפארק הירקון, היתה אחת הגדולות שהיו כאן באותו עידן (והיו לא מעט). שעתיים פלוס של שירים טובים אחד אחד, שנוגנו מצוין והוגשו בידי פרפורמרית שנמצאה בשיאה. מרגש אותי לחשוב ש-27 שנים עברו, וכריסי היינד עדיין נשמעת רעננה, חיונית ובועטת, בדיוק כמו אז.
