בירה זהב: שותים אסטרייה בקטלוניה
ניר קיפניס נסע עד לקטלוניה וחזר עם טיפים קולינריים ובעיקר שתה וויסקי במסעדה הטובה בעולם ובירה בגרסת הגורמה. מדור חדש בערוץ התיירות
כל מי שיפסע ברחובות ברצלונה יבחין באווירת יום-העצמאות התמידית, שנאמר: כל הארץ דגלים, דגלים. בפסים של אדום וצהוב, עם משולש וכוכב משתלשלים דגלי קטלוניה החופשית כמעט מעל כל מרפסת.
עוד טיולים בערוץ התיירות:
כמו שאז ביוון: סופ"ש בקיבוץ נחשולים
אולה לנו פחות: ברצלונה בזול
מתמנגלים: 13 פארקים מומלצים לנפנופים
קטלוניה רוצה עצמאות ואם גם תשיג אותה יום אחד, הרי שהאיחוד האירופי יתחדש באחד הדגלים הפחות שגרתיים שמוכרים לנו. אלא שהדגל הוא רק הסמל לרחשים הלאומיים בקרב תושבי חבל הארץ. בראש סדר היום הלאומי-בדלני עומדת כמובן הכלכלה: קטלוניה הייתה תמיד המתועשת, המודרנית והרווחית ביותר מבין כל חבלי-הארץ שנאספו (מרצון או מאונס) תחת הדגל הספרדי, אבל הפעם לפחות, זאת לא רק הכלכלה, אלא תרבות ייחודית ושונה שמסבה גאווה גדולה לכל קטלוני.
חלק ממקורות הגאווה הקטלונית מוכרים לכל מי שביקר אי פעם בברצלונה, כיצירות המופת הארכיטקטוניות של אנטוניו גאודי, האומן והאדריכל המפורסם שהותיר את חותמו כמעט בכל פינה בעיר (מאחר שלא בארכיטקטורה עסקינן, נזכיר רק שני אתרי חובה למבקר בעיר: "הסגראדה פמילייה", אחת הכנסיות המפורסמות בעולם שבנייתה נמשכת יותר ממאה שנים וכמובן "פארק גואל", נקודת מפגש מרהיבה בין פיסול לארכיטקטורה).
כמובן שלא נעז להזכיר את בירת מחוז קטלוניה מבלי לכתוב על הקבוצה שיש לה חבל ארץ- מועדון הכדורגל של ברצלונה שהמגרש הבית שלו, הקאמפ-נואו, כולל המוזיאון וחנות המזכרות, הפך לתחנת-חובה לכל תייר מזדמן לעיר, לא פחות מיצירתו של גאודי.
עכשיו ברשותכם, נעבור למאפיינים של הגאווה הקולינארית הקטלונית, כמו למשל השווקים הנפלאים (המפורסם שבהם כמובן הוא "לה-בוקריה" המתוייר והצבעוני בליבה של ברצלונה), הבירה המקומית "אסטראה-דאם"- שם מסובך לבירת לאגר פשוטה, קלילה ונעימה.
אחרי ששתינו קצת בירה כדי להתקרר מהנחיתה, כדאי להזכיר שקטלוניה אינה רק ברצלונה: במרחק נסיעה קצר מהעיר נמצאים לא רק "קוסטה בראווה", הריביירה הקטלונית, אלא גם ערים קטנות יותר ויישובים כפריים שמשקפים אורח חיים רגוע יותר ובעיקר את היותה אחד האזורים הפוריים ביותר בספרד ומקור התוצרת החקלאית המשובחת.
היהלום בכתרה הקולינארי של קטלוניה, נמצא בעיר חירונה (מרחק של כשעה נסיעה מברצלונה): "אל סייר דה קאן רוקה" או כפי שתקרא להלן, פשוט: "רוקה", המסעדה שמחזיקה בשלושה כוכבי מישלן ושהחזיקה עד לפני כמה חודשים בתואר "המסעדה הטובה בעולם".
מאחר שלמסעדת שלושה כוכבי מישלן לא מגיעים סתם כך, על בטן ריקה ומאחר שגם אם נגיע- לא בטוח שיהיה עבורנו שולחן (ועל כך עוד מעט), וביננו: רק למעטים מאיתנו תהיה גם את היכולת לפרוע את החשבון בסוף (ולפני שאתם שולפים מהטרולי את הבדיחה הישנה על לשטוף כלים, כדאי שתדעו שברמות המחירים של המסעדה, מדובר בערך על לעבור לגור בכיור שלה למשך חמש השנים הבאות), הנה מסע קולינארי מקדים דרך רחובותיה של ברצלונה.
ברצלונה
בברצלונה אפשר לבקר באין ספור מסעדות נהדרות, בעיקר למי שאינו סובל מבעיית כשרות ומוכן לאמץ בחום גם את החמון המקומי וגם את קדירות פירות- הים הנפלאים, אבל אפשר גם להסתפק, במידה לא פחותה של הנאה (ויש שיאמרו אפילו יותר) בישיבה בטפאס-בר מאלה שמצויים בעיר.
כשמדובר בטפאס, קשה ליפול: אפילו טפאס-מהירים, הפאסט-פוד של הז'אנר כמו של "טאפה-טאפה" שממוקמת במרכז "פסאד' דה-גרסייה" (רחוב הקניות של העיר), תספק מענה בדמות קצת לחם, חמון, קרוקטים, שרימפסים ודגים לרוב. קצה הספקטרום, בדמות מסעדות טפאס וותיקות ויקרות יותר, כמו "סרבסריה קטלאנה", שבהן יכאבו לכם בהתחלה הרגליים מעמידה בתור, אחר-כך הבטן- כי לא תוכלו להפסיק לאכול, ולבסוף הכיס- כי מיתון-שמיתון, הכל כאן באירו, יראו לכם שגם "פאן קון טומאט" (שהוא בסך הכל הלחם המקומי שנקלה מעט בשמן זית, שן של שום גורדה עליו ועגבניות מקומיות ריככו את קראנצ'יותו), יכול להיות מעדן.
אבל האמת, הכיף הגדול בברצלונה הוא שממש לא צריך לחפש במיוחד, כמעט בכל מקום שבו תשבו, במיוחד בתחומי שוק "לה-בוקריה", תמצאו טאפס נפלאים וברז קטן של בירה. כשמונחת לפניך צלחת עם חמון נהדר, צלחת נוספת עם מעט תמנון שנפרס לפרוסות קטנות וכדי לאזן את טעמי הים, קיבל נשיקה קטנה של שמן זית ופפריקה חריפה, ובצד השני צלחת עם ברוסקטות קטנות ועליהן "בוקרון", אותו סרדין משובח ועדין-טעם, כל מה שצריך הוא רק ברמן טוב שימלא את כוס הבירה בכל פעם שהיא מתרוקנת.
כמובן שאפשר לאכול גם מנות מורכבות יותר. מ"אגווה", מסעדת הדגים ופירות הים היוקרתית, דרך מוסד מרהיב כמו "בוטהפומייר" שמתמחה בדיוק באותו סוג של אוכל, רק עם אווירה אותנטית יותר, המסעדה של מלון "אום" (OMMM) שנקראת בהיפוך השם "מו" (M000) ונושאת כוכב מישלן אחד, "וינו רואל" שנמצאת בתוך מרתף יינות מרהיב ועוד אטרקציות קולינאריות ייחודיות.
מוווושלם
אנחנו בחרנו להתעכב על רוקה מו במלון אום (תודו שבספרדית זה נקרא טוב יותר). המסעדה בעלת הכוכב האחד של מישלן שייכת לאחים רוקה (שתכף ידובר בהם נכבדות) והיא קלילה יותר וביסטרואית יותר מאשר אחותה הגדולה שבחירונה (Girona) ושלכבוד הביקור בה התכנסנו הפעם. המסעדה שבמלון omm בברצלונה, מגישה מנות כמו תפוח עץ עם פואה גרה ושמן וניל, קלאמרי פארמנטייר, קונפי של בטן חזיר עם תפוזים וציפורן וקינוחים כמו ענן לימון. כל זה עם הרבה יין טוב או בירה מקומית.
עוד מסעדה שכדאי להכיר בעיר, היא מסעדת gaig ברצלונה (בכתובת: carrer de corsaega (200. קארלס גאייג' נולד וגדל בברצלונה למשפחה שעסקה במסעדנות כבר מהטברנה הראשונה שפתחה בשנת 1869. קארלס גדל במטבח, אבל רק כאשר אימו התעוורה בתחילת שנות ה-70, לקח פיקוד על הבישול במקום. השילוב של הטכניקות שלו עם המורשת הקולינארית של אמו וסבתו יצרו מסעדה מרתקת שקיבלה כוכב מישלן כבר בשנת 1993 והייתה למסעדה המעוטרת הראשונה בברצלונה.
במשפט אחד: מטבח קטלוני מסורתי עם קריצות מודרניות והכל הכל- הכי טרי שאפשר למצוא ובלי הרבה התחכמויות. מה חובה לאכול כאן, ובכן, אם הכשרות אינה נר לרגליכם, תוכלו להתנסות כאן באחת ממנות התמנונים הטובות שאכלנו בימי חיינו (והיו כמה...). לסיכום: עם כל הכבוד- ויש הרבה כבוד למקומות הללו, מי שרוצה לאכול טוב באמת, מקושר מספיק כדי להשיג שולחן ויכול לשלם סכומים דמיוניים בעד אוכל דמיוני, מוטב שייסע לחירונה.
חירונה
חירונה היא עיר לא גדולה (כ 100,000 תושבים) שנמצאת פחות מ- 100 ק"מ צפונית לברצלונה ומשמשת כבירת המחוז הנקרא על שמה ונושק לגבול הצרפתי.
בגלל הקרבה לגבול, ההשפעות הצרפתיות בנות מאות השנים ושפע חומרי הגלם המקומיים באיכות גבוהה במיוחד, נודעת חירונה בזכות מסעדותיה המשובחות, כולל כמובן אותה "רוקה" שלכבודה התכנסנו. מאחר שבשלב הזה הקורא קיבל כבר את הרושם (הדי נכון, יש להודות) שכל מה שמעניין אותנו בחיים זה אוכל ושתייה, זה הזמן להכניס קצת תרבות לסיפור, ובמקרה של חירונה יש לא מעט- במיוחד אם אתה יהודי.
ייאמר מיד, הרובע הלטיני העתיק של העיר הוא יפה, ציורי ושווה ביקור גם בלי כל קשר להיסטוריה היהודית המפוארת של המקום. באשר להיסטוריה היהודית, הסיפור לא פחות ממרתק: הקהילה המפוארת של חירונה, נוסדה במאה ה-9 לספירה. בקהילה זו חי ופעלה רמב"ן, מחבר ספר הזוהר שהנחיל לישראל ולעמים את הקבלה.
כמו כל קהילות יהדות ספרד, גם השפעה של קהילת יהודי חירונה הלכה ופחתה ככל שהוכבדה עליה ידיה של הכנסייה הקתולית. אם תקופת השלטון המורי, המוסלמי (תקופה קצרה יחסית בחירונה בהשוואה למרבית חלקי ספרד), הייתה תור-הזהב של יהדות ספרד, הרי שתקופת הרה-קונקוויסטה, כלומר - "הכיבוש מחדש" של ספרד על ידי הנוצרים, ערערה מאוד את מעמדם של היהודים, מצב שנמשך במהלך כל שנות האינקוויזיציה והגיע לשיא עם גירוש ספרד ב-1492.
צריך לומר שהאינקוויזיציה לא פעלה רק נגד יהודים, אלא שמשה כבית-דין (לפעמים בין-דין שדה) שנועד להחזיר קודם כל את הנוצרים עצמם, בתשובה שלמה. אלא שהמקרה של היהודים הוא טראגי יותר. בחירונה, שבה התגוררו היהודים ברובע (שהפך לגטו) בשם EL CALL (אל קל, מהמילה העברית "קהל") נהגו חלק מהיהודים שנאנסו על ידי הכנסייה להמיר את דתם, להסוות הדלקת נרות בשבת, או טאטאו באופן מופגן את חזית הבית בשבת (כדי להראות שהם עובדים ביום המנוחה היהודי, אף על פי שבבית פנימה הדליקו נרות ושמרו שבת), האחרים פשוט נסו על נפשם, עד כדי כך שביום הגירוש לא נמצאו בעיר אלא רק משפחות בודדות של יהודים. בכך הקיץ הקץ על אחת הקהילות היהודיות המפוארות בספרד.
המדהים בסיפור הוא שעל אף שהיום אין בחירונה יהודים (וודאי לא כאלה שמאוגדים בקהילה משל עצמם), החליטו תושבי המקום (כמו גם החלקים אחרים של ספרד) שגירוש היהודים הוא אסון לאומי ספרדי והחליטו לפעול למען הנצחת התרבות היהודית. בחירונה שבה לא שרד אף בית כנסת (כלומר יש שני ממצאים ארכיאולוגים בעיר שמתעדים, לכאורה בית כנסת ומקווה טהרה, אבל הזיהוי הארכיאולוגי לגביהם אינו חד-משמעי) הוקם מוזיאון יהודי קטן, לא מאוד מפואר אך מאוד מרגש.
במוזיאון אפשר לקרוא על תולדות הקהילה היהודית בעיר, על ייסוד תורת הקבלה, על מעמדם האיתן של המשכילים היהודים בחצרותיהם של מלכי ספרד וגם על טלאי מיוחד, אחת הגרסאות הקדומות של הטלאי הצהוב שמוכר לנו מתקופות מאורחות וחשוכות אף יותר בהיסטוריה היהודית, שהוכרחו היהודים ללבוש כדי להבדילם משכניהם הנוצרים.
לטעמנו הדבר המרגש ביותר במוזיאון הוא דווקא כתובות אבן בעברית שלפי השנה העברית שחקוקה עליהן חלקן בנות 700-1,000 שנים. מבלי להיות פומפוזיים מדי ולמרות שחלק מהמנות שאכלנו ושיתוארו להלן יסגירו מייד שאיננו יהודים אדוקים במיוחד, הרי שכאשר עמדנו מול כתובת אבן בת כ-900 שנים שנפתחת במילים "בית יעקב לכו ונלכה", בידיעה שראשי התיבות הללו שימשו את תנועת שיבת-ציון הראשונה בעידן הציוני, חשנו גאווה כמו שכנראה לא יכול לחוש שום בן לאום כלשהו ברחבי העולם.
חמושים בגאווה יהודית-ציונית-ישראלית, לא נותר לנו אלא לאכול ארוחה של שלושה כוכבי מישלן.
רוקה
חירונה של היום ידועה בעיקר בזכות היכל האוכל המפורסם שבה, מסעדתם של שלושת האחים לבית רוקה El celler de can roca.
חואן וז'וזף רוקה הקימו את המסעדה שלהם בעיר בשנת 1986 כשחואן הוא השף וז'וזף אחראי על ניהול המסעדה והאירוח. בשנת 1998 הצטרף אליהם במטבח האח הקטן ג'ורדי, והיום הוא הפייסטרי שף (ומחזיק חנות גלידה מופלאה בכניסה לרובע הלאטיני של העיר, כשאנחנו הגענו הייתה הגלידרייה בשיפוצים, אבל המקומיים אומרים ששווה מאוד לנסות).
ההתחלה של "רוקה" הייתה בבניין צנוע בשיפולי חירונה ורק בשנת 1991 עברה המסעדה למיקומה הנוכחי בבניין כפרי שנבנה בסגנון מודרני קולוניאלי בשנת 1911. המסעדה זכתה בכוכב המישלן הראשון שלה בשנת 1995, ב-2002 בכוכב השני, וב-2009 בשלישי. בשנים 2011 - 2012 דורגה המסעדה במקום השני ברשימת 50 המסעדות הטובות בעולם ובשנת 2013 השיגה את התואר המיוחל ונחשבה למסעדה הטובה בעולם (בדירוג 2014 שהתפרסם לפני מספר שבועות, היא ירדה למקום השני אחרי שאיבדה את הבכורה למתחרה וותיקה ומפורסמת לא פחות "נומה" הדנית מקופנהגן).
אל סייר דה קאן רוקה מוגדרת כמסעדת פריסטייל אוונגרדית אך עדיין נאמנה למסורת המשפחה שלדבריהם של האחים: "תמיד האכילה אנשים...". האחים רוקה הביאו לכדי אמנות את השילוב בין הבישול המדעי המתקדם והמולקולארי עם חומרי הגלם המקומיים והכפריים של אזור חירונה בפרט וקטלוניה בכלל. באופן יחסי למסעדות עטורות-כוכבים אחרות, ב"רוקה" לא תרגישו חנוקים או מותשים מטקסי הארוחה. השירות כמובן הוא ללא דופי- ובכל פיפס שתוציא יגיע מלצר וידאג לכל מחסורכם, אבל ללא שום התנשאות וחוסר רגש.
בואו וניכנס לרגע למטבח של "רוקה": לטבח מתחיל, עבודה במסעדה שכזו נחשבת לכבוד ול-"סטאז' מעולם אחר" ובסיבוב שיצא לנו לעשות במטבח, ספרנו לא פחות מ- 37 טבחים על בערך 40 -50 סועדים שנכחו במסעדה. ז'וזף רוקה, האח הסומלייה מנהל ביד רמה חבורת סומליירים מקצוענים יחד עם מרתף שמכיל 60,000 בקבוקי יין ואוסף נפלא של ברנדי ספרדי מאזור חרז. הארוחה שאכלנו כללה 12 מנות מלוות ב-12 משקאות, ובנוסף גם 3 קינוחים שונים שהוגשו כל אחד עם משקה אלכוהולי אחר שעזר להדגיש את הטעמים המופלאים.
עוד מעט נמנה גם כמה ממנות-הדגל של המקום, אבל עוד קודם לכן, קצת מנהלות ומספרים- שבמקרה של "רוקה" הם מרשימים כמעט כמו האוכל: המסעדה מקבלת כ-3,000 פניות להזמנות ביום, רובם מתיירים עשירים שבמקרה הזדמנו לאזור ברצלונה או שמתכוונים להגיע אליה לסוף-שבוע בחודש הבא. ובכן, תנו לנו לחסוך לכם את שיחת-הטלפון: הזמן הממוצע להמתנה לשולחן במסעדה הוא כ-11 חודשים. או במילים אחרות: אם יש לכם אירוע חשוב בחודש מאי הבא, מוטב להזדרז ולהזמין שולחן כבר עכשיו.
הגענו לאוכל ואיתו גם תסכול גדול. לא חלילה מפני שמשהו בו היה לא פחות ממושלם, אלא בגלל שגם מי שכתיבתו-אומנותו, יתקשה להעביר את שילוב הטעמים המופלא והמפתיע כמעט בכל מנה. הנה בכל זאת כמה מהמנות הפופולאריות במסעדה: וונטון של תירס ווניל , בריוש פטריות סיינט ג'ורג' ונוגט פטריות, לנגוסטין מאודה באדי וויסקי במיצי ראשו עם אגוזי לוז וניחוחות עציים.
ואתם יודעים מה? אפילו מנת-הפתיחה, עוד לפני שהספקנו להתיישב, היתה עצי זית ננסיים שנועדו לסמל את התרבות המקומית, ועליהם תלויים, בעזרת אנקולים זעירים, זיתים שמולאו באנשובי ואז קורמלו, מה שהעניק להם מעטפת קראנצ'ית ומתקתקה ש"נשברה" אל תוך המרירות הטבעית של הזית ומליחותו של הדגיג.
ועוד לפני סיום
מי לא מכיר את מקאלן? הסינגל מאלט וויסקי הסקוטי המפורסם שמגיע ממזקקה שנוסדה בשנת 1824 ליד הגשר המפורסם על נהר הספיי, לא רחוק מהעיירה קרייגלאכי. לא פעם תואר המקאלן כ"רולס רויס" של עולם הוויסקי.
למקאלן יש סגנון משלו: כבד ושמנוני עם מרקם מלא מאוד בזכות דודי הזיקוק הנמוכים שלו שיוצרים וזיקוק איטי ומלא. כל המקאלנים מיושנים בחביות עץ אלון שמתחילות את דרכן בעץ אלון אירופאי. בשלב הבא מיושן בהן יין שרי ספרדי ולאחר מכן הן מובלות לסקוטלנד שם מיושן בהן הוויסקי. חלק גדול מאופי הוויסקי מוכתב מהאופי הייחוד של חביות אלו.
תעשיית השרי בספרד ידעה תקופות קשות בעבר וניצלה בזכות הסחר עם עולם הוויסקי של סקוטלנד, לכן לספרדים יש קשר רגשי חזק למקאלן שתמיד היה שם עבורם. בין סוגי הוויסקי היוקרתי, תופסות המכירות של מקאלן את המקום השלישי והמכובד, עם מכירות בלמעלה מ-70 מדינות ברחבי העולם.
בוב דלגרנו, אחד האנשים המוערכים בתעשיית הוויסקי, החל את דרכו כמדריך במזקקת גלנפרקלאס והגיע למקאלן ב-1984 כאחראי על המרתפים, תפקיד שמילא לפני כן אביו. במזקקה זיהו את יכולות הטעם והריח של בוב די מהר ובשנת 1996 הוא החל להשתתף בפאנלים של הרחה וטעימה כחלק מייצורו הסופי של הוויסקי. משנת 2000 בוב הוא המאסטר דיסטילר של המזקקה ובעצם אחראי על כל תהליך הייצור ובעיקר על טעמו של המוצר הסופי.
השנה הזמין בוב את שלושת האחים רוקה לסקוטלנד ויחד הם טעמו כמעט כל חבית אפשרית כולל סוגי וויסקי שלא יצאו אף פעם מתחומי המזקקה, וגם כאלו שכבר לא ייצאו אחרי שהופסק שיווקם. האחים רוקה, המאסטרים של הטעם בחרו להם חבית אחרי חבית, בחוזקי אלכוהול שונים, בסוגי עץ שונים וכמובן בגילאים שונים ומשונים- וביחד עם בוב שעזר להם בהבנת עולם הוויסקי, פירשו את הטעמים ותרגמו אותם למנות שיצליחו לחבר במטבח שלהם בחירונה.
החיבור בין שני העולמות יתנקז לסדרה של 6 ארוחות שיערכו במסעדה בקיץ 2014. כמובן שאת המנות השונות ילוו סוגי הוויסקי הנדירים שהאחים רוקה ובוב דלגרנו בחרו, או במשפט סיכום קצת פחות מעונב: צפו לארוחה מעלפת של מרקמים שונים, טמפרטורות שונות והרבה וויסקי מגן העדן של מקאלן.
לדוגמא: דג טורבו עם שמן זית, תפוז, משמש, צנוברים וקארי מלווה במקאלן 1998 ממילוי ראשון מספר 0007718 בחבית שרי של 500 ליטר, או קרם שוקולד חלב עם ארל גריי וברגמונט וגרניטה של לימון וביסקווט עם גלידה בטעם לחם תבלינים עם מקאלן 1986 חבית שרי עם ניחוחות חזקים של עץ וקצת עשן מספר 0191101.
כל 6 הארוחות מוצעות למכירה באתר של מקאלן כשההכנסות כולן יועברו לצדקה. אלא שלצערנו יש גם בעיה קטנה בסעיף החשבון: ארוחה שכזאת תעלה 10,000 דולר לסועד. כן, שמעתם נכון: 10,000 דולר לסועד (או אם יותר קל לכם אז 6,000 ליש"ט, מחיר מיוחד עבורכם). כי צדקה זה צדקה. להזמנות www.themacallan.com
אחרונה חביבה
אסטרייה דאם, ממש כמו המסעדה המדוברת el Celler De Can Roca ומועדון הכדורגל של ברצלונה, היא אחת מהגאוות הגדולות של קטלוניה.
מבשלת אסטרייה דאם נוסדה במרכז ברצלונה בשנת 1876 על ידי אוגוסט דאם שהגיע לברצלונה מאלזס, בגלל מלחמת צרפת-פרוסיה. האקלים, האוכל והאווירה הים תיכונית עשו לו רק טוב והאיש החל לבשל בירה כמו שבישל באלזס, ואכן אסטראה היא בירת לאגר גרמנית עם התאמה למדינות עם אקלים ים תיכוני. הבירה היא לאגר המיוצר משילוב בין שעורה מקומית (המלותתת על ידי החברה) ואורז.
תהליך ייצור הבירה לוקח כחודש מתחילתו ועד סופו והוא כולל תהליך לאגרינג ארוך של כ-3 שבועות שהוא הארוך ביותר בספרד. התוצאה היא בירה עם טקסטורה וראש קצף סמיכים מעט יותר מהלאגרים הרגילים וגיזוז עדין עם סיומת מתקתקה.
האחות היוקרתית יותר נקראת אינדיט והיא בירה המותאמת לאוכל שבושלה יחדיו על ידי הברו מייסטר של אסטרייה ופראן אדרייה, השף המפורסם והבעלים של מסעדת "אל בולי" שנסגרה לא מכבר. אינדיט מבושלת מ- 70% שעורה ו- 30% חיטה ומתובלת במעט גרגרי כוסברה, קליפות תפוז וליקריץ. פשוט בירה משובחת.
אסטרייה בספרדית זה כוכב ובמקור צבעו של הכוכב היה אדום עד שהגנרליסימו פרנקו החליט שזה יותר מדי קומוניסטי בשבילו וכפה על החברה לשנות את צבעו לזהב. ממש גולדסטאר.
- עוד שתייה, מסעות ומה שביניהם - באתר סנהדרינק
