יום הזיכרון לילדים האבודים
המוות של א' היה בנאלי, הדבר הכי רחוק מאסון. ד' נח בגן עדן אחרי עשרות מעצרים ואשפוזים, וגם ר' בסוף נשברה. חובה עלינו להזכיר גם אותם
את א' כמעט שלא הכרנו. זאב בודד, מעט מאוד קשרים, הצוות התחלף, מתנדבים לא ממש זוכרים. באיחור של חודשיים התברר שהקצבה שסייענו לו לקבל בסופו של דבר, סייעה לו במותו. ההודעה על מותו הגיעה בשבוע הראשון של פסח, זמן ספירת העומר זה הזמן שסופרים מהקרבת הקורבן ועד לחג שבועות, נהוג לומר זמן אסונות, כבר היינו צריכים לנחש, אבל המוות של א' היה הדבר הכי רחוק מאסון. מוות בנאלי, סתמי.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
עצמאות למשתמשי המריחואנה / שי (דשא) ויבורסקי
כל מה שהמגילה מחקה / יוסי סוכרי
להבדיל ממנו, את ד' כולנו הכרנו היטב. "ילד פרויקטים" קלאסי ואפילו למשרדים נהג להגיע. חייכן, חם, מצחיק, כובש, אף אחד לא נשאר אדיש אליו. בגיל 17 אותר בגן במרכז תל אביב ומאז - במשך יותר מעשור - הסתובב בין הפרויקטים, קושר קשרים חמים עם מתנדבות ונשות צוות רבות, "כולכן מתחלפות", היה צוחק, "רק אני נשאר". "עוד תקבור את כולנו", הייתי עונה לו חזרה, והוא היה צוחק עוד יותר, ואומר "מהפה שלך לאלוהים".
עשרות מעצרים, אשפוזים, ליווי, ד' נהג לומר: "דמייני שאת בצומת טי - ימינה זו דרך המוות, שמאלה זו דרך השמש". עשר שנים דילג ד' בין השבילים, דרכו הייתה מפותלת וארוכה, בסוף שבר ימינה חזק. אנחנו לא יודעים למה ואיך זה קרה, או מעדיפים שלא לדעת, מה זה משנה. אולי עכשיו תנוח נשמתו בגן העדן במקום להתרוצץ בין השבילים שבגנים.
גם את ר' כולנו הכרנו, אבל בניגוד לד', ר' ממש לא עשתה לנו חיים קלים, להוציא ממנה חיוך, שלא לדבר על חיבוק, הייתה משימה לא פשוטה. "צריך היה להרוויח את החיבוק שלה", אומרת עליה אחת הצעירות, אבל כשהיא חיבקה, זה היה שווה כל רגע. היה לה חיבוק חם, מכל הלב.
היא מתה בין יום השואה ליום הזכרון, ואחת הצעירות אמרה שזה מזכיר לה שהחיים שלה אמנם היו "שואה", אבל היא מתה כמו שמתות גיבורות. היא הייתה חזקה, למרות האשפוזים, הייסורים, הכאבים, תמיד טיפלה בכל מי שסביבה, תמיד ראתה את עצמה אחרונה. השיר האחרון שפרסמה על הקיר שלה היה "אישה לוויתן" של עברי לידר, "אולי החום יעשה את שלו ואולי הקור יגמור אותי", הייתה דרכה לתאר את דרך המוות ודרך השמש. הקור גמר אותה, בסוף היא נשברה.
עוד מוות של צעיר חסר בית
לטקס הזיכרון של א' אף אחד כמעט לא בא. זה בעיקר היה עצוב, וכמה עוד מתים כמו א'? בלי שאף אחד הכיר, זכר או ידע. עוד מוות של צעיר חסר בית, בלי פנים ובלי שם, לא נכתב בשום מקום, לא נצרב בשום זיכרון.
טקס הזכרון של ד' היה מלא עוצמה, כאב גדול וגעגוע לחיבוק החם שלו, לצחוק, כל אחד הביא איתו סיפור אישי נוגע ללב מהמפגש איתו. רם, המתנדב שליווה אותו שנים ארוכות, הביא חוץ מהסיפור גם מעמולים שאפה לכבודו. המתכון היה של אימא של ד', פעם הוא נתן לו כאות הוקרה, וכך ישבנו לטעום מהמעמולים בפעם הראשונה וגם האחרונה, כמו כדי לנחם את הכעס על זה שהוא איננו ולהבין שלפחות זכה לכל כך הרבה מגע אנושי שהאמין בו, שהחזיק עבורו את התקווה.
לטקס הזכרון של ר' הגיעו המון צעירות, מתנדבות, נשות מקצוע, מהעבר ומההווה ואפילו מאיזה הוסטל שבו שהתה כשהייתה בת 15 לפני 12 שנה. כולן בכו והתפרקו במידה שווה ללא הבדלי צוות-צעירות, והרי זה מה שר' סימלה. את הקו הדק שלא מצליח להפריד ביננו לבינן.
את הערב הזה ליוותה בכותרת גדולה המילה אשמה, כולנו חשנו בה בחדר. אי אפשר היה לחמוק מהשאלות הרבות שהמוות שלה תבע מאיתנו. אם כל כך הרבה נשים אהבו אותה, ליווי אותה, שאבו ממנה כוח ועוצמה, איך זה שבסוף היא נשארה לבד? איך זה שהיא מתה ככה? ומה יהיה עם הסיפור שלה? מי אחראי לספר אותו עם מותה?
כל מוות הוא אחר מפני שכל אחד ואחת מהצעירים והצעירות שלנו הוא אחר. אף אחד מהם לא דומה לשני. לכל אחד סיפור ייחודי רק לו. עשינו כל שביכולתנו לתת להם לפחות סיבה אחת טובה לבחור בדרך השמש על פני דרך המוות, לתת בהם קצת חום שיעשה את שלו כדי שהקור לא יגמור אותם. לכבד ולהעריך אותם, בחייהם כמו במותן, להבין שמותן לא אומר סופם. הבחירה שלנו להיות עדות ועדים לסיפור חייהן, היא החובה שלנו לזכור ולהזכיר אותם לעולמי עד.
רעות גיא, ראש תחום קצה ונערות, עמותת עלם. היום מתחיל מבצע ההתרמה לעמותת עלם לנוער בסיכון. מידע נוסף באתר העמותה . לתרומות ניתן לסמס 18 למספר 2886 או לחייג ל-2886*
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
