אופנוע זה לא פחות נשי
עשרות רוכבות אופנוע חגגו את יום הרוכבות הבינלאומי ברכיבה משותפת. הצטרפנו אליהן כדי לבדוק אם זה עובד גם בלי גברים. התשובה בוורוד
יש לי תחושה שרבים מכם לא מודעים לכך, אבל בסוף השבוע החולף התקיים בארץ "יום הרוכבות הבינלאומי", שם רב משמעות לאירוע מאד משמעותי. שכן מדובר ביום המוקדש כולו לאהבת הרכיבה הנשית, כזה שאמור לעודד את המין היותר-נחשב לצאת החוצה, לעלות על אופנוע וכפי שסיסמתו הרשמית של הקמפיין אומרת - "פשוט לרכב!".
לא אשקר כאן, התמונה שרצה לי בראש בימים שלפני כללה בעיקר חבורות-חבורות של בוצ'ות עם אידיאולוגיה לעוסה, הרבה פיצוי יתר ומעט רכיבה. לא יכולתי לטעות יותר.
דווקא המפגש הראשון לא הכין אותי כמו שצריך לאירוע. יש כאן בין 50 ל-60 רוכבות מכל הסוגים והמינים: צעירות, מבוגרות, מנוסות וטירוניות, קלות וכבדות, ילדות ונשים, עם נעלי עקב דקיקות או דוקטור מרטנס גבוהות ועבות. וביניהן שירלי מור, יוזמת האירוע, שמנסה להשתלט על הברברת (רוכבות-רוכבות, אבל בנות), משתדלת לחלק את החולצות הרשמיות, לאסוף כסף (חייבת לך, לא שכחתי), לוודא שכולן הגיעו מרחובות, חולון, ראשל"צ, ו"מה עם הבנות של אזור השרון?". מולטי טאסקינג לדוגמה, והנה עוד משהו שגברים – גם רוכבים - לא מסוגלים לעשות.
השיירה יצאה לדרך לאט אמנם, אבל על כביש 2 בחרו מספר בנות על אופנועי ספורט בתצוגת תכלית די מהירה, כזו שהאכילה אותנו אבק, ובעיקר קנאה. בגן שמואל עוצרות לרגע, וחוברות לקבוצת הצפוניות, "בלי סיגריה, פיפי או שיחות נפש עכשיו", מכריזה שירלי. לא עזר לה.
הרבה מהבנות מכירות דרך פורומים שונים באינטרנט או קבוצות פייסבוק, ומעולם לא נפגשו פנים אל פנים. דמיינו לכם עכשיו עד כמה הן הצליחו להימנע מחיבוקים ונשיקות וצהלות שמחה. אבל מעבר להכל, מדהים לגלות בנות שהגיעו מכל רחבי הארץ, לתמוך ולהראות נוכחות ונא לא לשכוח - ביום שבת מוקדם בבוקר למען המטרה.
ואם כבר בעניין המטרה, הבנות מסבירות לי ששנאת גברים – לא הפעם. את זה אפשר לעשות כל יום, כל היום, על כוס בירה ואפילו בשעה נורמאלית. הלה, ממארגנות האירוע, מסבירה שרעיון הרכיבה המשותפת נולד במציאות העגומה בה בעולם הרכיבה יש מיעוט קטן ומצומצם של נשים. בהתאם, יבואניות ציוד הרכיבה למשל אינן משווקות היצע גדול דיו של מעילי רכיבה, כפפות, מגפיים וכל אבזר במידות נשיות.
אבל כמובן שלא רק. קבוצות רכיבה מורכבות כמעט תמיד מגברים בלבד. מרבית הנשים, גם הנוכחות פה, חוששות להיכנס לעולם הזה - אם מכיוון שהעיסוק באופנועים וספורט מוטורי נתפס כגברי בלבד, או מחשש שלא ימצאו את מקומן בקבוצות מלאות טסטוסטרון ותחרותיות. ועוד לא הזכרנו את היחס האמביוולנטי מצד החברה, שנע בין הערכה מופרזת לזלזול שאינו במקומו.
מלוות בצפירות עידוד מהמכוניות שמסביב ומוקפות בסרטים ורודים – חלק מהרוכבות הרחיקו לכת והוסיפו ריסים ורודים, אבנים נוצצות סביב לוח המחוונים וכמובן בובות למיניהן - אנחנו חולפות על-פני פרדס חנה ונכנסות לוואדי ערה המרשים. נחיל עשרות הרוכבות זרם דרך צומת מגידו לכיוון רמות מנשה, עד נקודת הסיום המרגשת בגבעת הרקפות, נטולת הרקפות.
יום הרוכבת הבינלאומי החל לפני שבע שנים בקנדה, והתפשט מאז לכל העולם, גם אלינו, וכמה טוב שכך. מדובר בהזדמנות נהדרת לפרגן, להחליף ידע, ליהנות, לרכל וכמובן לרכב יחד. בסביבה נשית, נטולת גברים אמנם, אך לא חסרה דבר. מה יכולה בחורה עוד לבקש? שיהיו עוד הרבה כאלו.
לפנייה לכתב/ת 
