"ספינת העבדים": לשוט אל תוך העבדות
"ספינת העבדים" שמתאר את הספינות שהובילו מיליוני אפריקנים לעבדות בארצות הברית, הוא ספר עיון חשוב והיסטורי. העובדות לעתים מייגעות וחוזרות על עצמן - אך המסר הטרגי מרפרר לכל חברה בכל תקופה
יש ספרים שהם חשובים מעצם היותם, ללא כל קשר לחווית הקריאה בהם. אין כל ספק, כבר מהפתיח, כי "ספינת העבדים - היסטוריה אנושית" מאת מרקוס רדיקר הוא ספר שכזה.
ביקורות נוספות של עמיחי שלו:
רדיקר הוא היסטוריון ימי שחקר כמעט שלושים שנה יומני ספינות, רישומי נמלים, ארכיונים, ולמעשה, כל תעודה היסטורית אותנטית הקשורה בספינות העבדים הנוראות, שמסוף המאה ה-15 ועד המאה ה-19 שינעו יותר מעשרה מיליון אפריקנים שחורים כדי שיהוו כוח עבודה זול, ובעצם עבדים, באלדורדו החדשה שהיא בעיקר ארצות הברית, אבל בעצם היא הקפיטליזם הגלובלי.
רדיקר מנסה להתחקות אחר המכניזם הארגוני והאנושי שיצר את הזוועה הזו, מתוך ניסיון להתבונן בהיסטוריה מנקודת זווית מעט שונה, עם זרקור על הספינות עצמן, שלטענתו עדיין משפיעות במידה זו או אחרת על גופים ומדינות וקהילות: "מושפעות מהמורשת של הגזע, המעמד והעבדות. ספינת העבדים היא ספינת הרפאים המשייטת בשולי התודעה המודרנית".
לדידו, מה שקרה שם מספר את הסיפור הנורא בצורה החזקה ביותר, שבאה להשלים את המחקרים שכבר קיימים על מציאות העבדים במקומות אליהן הובאו, אם זה אירופה, ארצות הברית, ברבדוס או ג'מייקה.
הספינות הללו ייצרו מעמד חדש של עשירים, אותם ארכי-פושעים שפנו אל הים הגדול לאחר שהיבשה הכזיבה אותם. הם לא היו בעלי אדמות ולא בני אצולה, ולא פעם שיתפו פעולה עם השלטונות שבחרו להעלים עין מהזוועות - כדי להתחלק ברווחים. חלק ניכר מהם לא שילם על פשעיו. לעתים הם קיבלו ג'ובים נחשקים לאחר מכן, אם כי כשהתנועה לביטול העבדות החלה לצבור תאוצה, רובם ידעו היטב לטאטא את שאריות הרבב כמה שיותר עמוק אל מתחת לשטיח.
אקסיומטית, אין ספק שמדובר בספר חשוב; הוא כתוב בצורה קולחת, וניכר שכתב אותו היסטוריון ולא סופר מדופלם של ספרי עיון. לכן חסר לו חוש דרמטי בסיסי ויכולת אלמנטרית לספר סיפור. יחד עם זאת יאמר לזכותו של רדיקר, האג'נדה להנגיש את ההיסטוריוגרפיה הקשיחה עבור הקורא הממוצע נוכחת בספר שכתב - אך עדיין הכתיבה לא ממש מתרוממת. מצד שני, אי אפשר לבוא בטענות להיסטוריון שעושה את עבודתו.
בשלב מסוים הקריאה בספר הופכת להיות מעט מייגעת. מדובר לרוב בסיפורי פלצות בלתי נסבלים, ביניהן תיאורים של רבי חובלים שהשליכו עבדים למאכל כרישים לצרכי הרתעה וענישה, ועשו זאת בצורה הכי נלוזה ועלובה שאפשר - ההערכות מדברות על מספר של קרוב למיליון אפריקנים שנאכלו על ידי כרישים בלב ים, חלק חיים וחלק כשהם כבר מתים.
דומה כי רדיקר מביא יותר מדי סיפורים, אם כי קשה להאשימו; לחלק מהקורבנות אין שם מתועד בכלל, ואם זה לא יופיע בכתובים הנוכחיים, ספק אם יופיע במקום כלשהו בכלל. מכאן שלעתים הצדק ההיסטורי, מנצח את החזרתיות שהקורא חווה.
מעניינת גם התייחסותו של רדיקר למנגנון ההדחקה האנושי - הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם כדי להצדיק עוולות ופשעים - ולאופן טשטוש העובדות השיטתי שנעשה על ידי בעלי ספניות ורבי חובלים - שכמו בשלטון הנאצי, ידעו גם ידעו שמה שהם עושים הוא בלתי מוסרי בעליל, ועמעמו אותו באמצעות מילים בירוקרטיות מכובסות.
יחד עם זאת, רדיקר לא מעמיק מבחינה אינטלקטואלית או פילוסופית,
וכנראה מתוך בחירה ברורה, והתהיות היותר נרחבות העולות מן הכתוב הן על אחריות הקורא. רדיקר אכן קושר קשרים, ומחזק אותם ככל שניתן, אבל הם קשרים מאוד מעשיים: הקשר לקפיטליזם הגלובלי, הקשר לחברה בת ימינו, ולא הרבה מעבר לכך. כי אמנם זהו תפקידו של ההיסטוריון, אבל בספר עיון קיימת אפשרות לצאת מהמחויבות האינהרנטית של התפקיד, ו"להתפרע" מבחינה אינטלקטואלית או פילוסופית.
ייתכן כי המחבר מצפה מהקורא להבין כי כל שיטה פוליטית או כלכלית, במיוחד הקפיטליזם, היא תמיד אחיזת מקל משני קצותיו - מצד אחד היא מביאה יוזמה ורעיונות מבריקים, אך מצד שני, כנראה שאלו אינם יכולים להתמשש ללא הזוועות, הניצול, השעבוד והטרור. ואולי הסיפור האנושי התמידי הוא תמיד סיפור של איזון בין טוב לרע, בין מוסר להתבהמות. והסיפור הזה קיים בכל חברה, ובכל תקופה. לעתים הוא פחות סדיסטי וטרגי, ולעתים הוא עולה על גדותיו.
"ספינת העבדים - היסטוריה אנושית", מאת מרקוס רדיקר. מאנגלית: עפרה אביגד ויואב כ"ץ, בבל, 480 עמ'.
