ג'קלין עיוורת לחלוטין - ומתחרה בטריאתלון

על קו הזינוק, לפני רכיבת ספרינט על אופניים לאורך 20 קילומטר, תעמוד בקרוב גם ג'קלין פיניש. אבל פיניש אינה דומה לשאר המתמודדים בתחרות: היא עיוורת לחלוטין כבר ארבע שנים. בסוף החודש היא תשתתף בטריאתלון הנשים ה-21 בהרצליה שיתקיים תחת הסיסמה "כל אחת יכולה" - והיא בהחלט יכולה.

עד השנים האחרונות פיניש, בת 43 מבאר שבע, הייתה מסוגלת לראות בעין אחת למרות בעיות בקרנית שמהן סבלה. "תפקדתי כמעט כמו אדם רגיל", היא מספרת בראיון ל-ynet. "היו לי משקפיים טלסקופיים שמגדילים פי שישה ובעזרתם ראיתי, עבדתי ככתבנית וביקרתי בתערוכות אמנות שמאוד אהבתי. בלעדי המשקפיים נחשבתי לאדם שכמעט לא רואה ולא יכול לזהות אנשים".

• עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
  

אנשים מעוררי השראה:

•  'אמרו שאמות בגיל 12'. אורן, חולה CF, חי וקיים
• "סרטן - הזדמנות לשינוי"; גיא בן 27 חלה 3 פעמים
• האיש שנולד עיוור ואימן את המוח שלו לראות  
  

החיים השתנו ברגע

כשהייתה כבדת ראייה, חשה פיניש חסרת ביטחון ברגעים מסוימים. "פחדתי להסתובב יותר מדי", היא מתארת, "כי כבדי ראייה בדרך כלל לא אוהבים ללכת עם מקל. הוא הופך אותם לאנשים מסכנים שכולם מסתכלים עליהם. כשהראייה שלי התחילה להידרדר בגלל הקטרקט שנוצר בעין, ולא יכלו לנתח כי פחדו שאאבד את הראייה כבר אז, התחלתי ללכת עם מקל לכל מקום. אבל כשהייתי מגיעה למקום שבו מכירים אותי - הייתי מקפלת אותו.

לאחר שקיבלה מכה חזקה בעין, איבדה פיניש את הראייה לחלוטין. "כיוון שהקרנית דקה מאוד וכל דבר יכול להרוס אותה, פציעה כזאת הייתה הרסנית מבחינתי", היא אומרת. "אלוהים נתן לי מתנה בזה שראיתי 40 שנה, ואחר כך החיים השתנו.

"למזלי, היו סביבי חברים טובים וכבר הייתי פעילה קודם בעמותת 'אתגרים'. המשכתי ברכיבה על אופניים במסגרת העמותה, ועצם זה שלא ישבתי בבית עזר לי לא לחשוב על זה ולהתחיל לבכות למה זה קרה לי". 

-זאת התמודדות אמיצה מאוד.

"זה לא שבכל יום קמתי עם חיוך ושמחה, אבל כמו אצל כולם - יש ימים כאלה וכאלה. בהתחלה הייתי חסרת ביטחון לגמרי, לא יכולתי ללכת לבד והייתי צריכה להיות כל הזמן בחברת אנשים שאני מכירה, כדי לא להיכנס לפאניקה. עד שהחלטתי שזהו, אני לוקחת את עצמי בידיים ומחזירה לעצמי את הביטחון העצמי. החלטתי שאני רוצה לעשות משהו מאתגר".

החליטה להציב אתגר בפני עצמה. ג'קלין פיניש בסיום טריאתלון

"מבחינתי ניצחתי"

לטריאתלון הגיעה פיניש באמצעות העמותה, והחליטה שכך תוכיח לעצמה שהיא מסוגלת לחזור לחיים נורמלים ככל האפשר. "אמרתי שאני חייבת לעבור את הטריאתלון הראשון בלי שאף אחד שאני מכירה יהיה איתי", היא אומרת. "הגעתי למקום השני באותה תחרות, אבל מבחינתי השמחה הייתה על זה שהצלחתי לעבור את המחסום".

טריאתלון הרצליה לנשים, שייערך ב-31 בחודש, נקרא על שם תמר דבוסקין, ספורטאית כבדת שמיעה אשר נהרגה לפני 21 שנה בתאונת פגע וברח בעת שהתאמנה ברכיבה על אופניים באותו מסלול שבו נערך כיום המירוץ. לאחר מותה המשיכה התחרות כפרויקט הנצחה, שבו משתתפות בנות מגיל שמונה עד 75.

פיניש מתאמנת בליווי אדם אחר, בריצה וברכיבה על אופניים. בטריאתלון הקרוב תתחרה במקצה האופניים בלבד, בעוד שחברותיה ישלימו מקצים בריצה ובשחייה. כבר שלוש שנים היא משתתפת בתחרות הזאת, ובכל פעם מעלה את רמת הקושי שאליה היא נדרשת.

"בזכות הטריאתלון הכרתי אנשים חדשים ואני כבר לא חוששת לסמוך עליהם. נסעתי לבד למקומות, ישנתי לפני תחרויות אצל בנות שלא ממש הכרתי - ואני לא נמנעת יותר מכלום", היא אומרת. "אני לא באה כדי לנצח ולקטוף את המקום הראשון, כי מבחינתי ניצחתי. ניצחתי את הפחד שלי.

"דרך הטריאתלון אני מוכיחה לעצמי שאני יכולה לעשות דברים בכוחות עצמי. ומעבר להתגברות על הפחד ולחוויה, הצלחתי להתחבר לאנשים. כאדם עיוור קשה לך לסמוך על אחרים כי אתה לא יכול לראות מי האדם שמולך, אבל בטריאתלון הכרתי אנשים מדהימים שהעניקו לי ביטחון ואני אסירת תודה על כך".

-איך מגיבה הסביבה להשתתפות שלך בתחרויות?

"כשהייתי כבדת ראייה חששו לי יותר ופחדו שאסכן את העין, אבל היום אני עושה מה שאפשר ומעודדים אותי. אני שומרת על עצמי כמובן, אבל לא נכנסת לפאניקה ומוותרת על חוויה כלשהי בגלל זה".

-ומה המטרה הבאה שהצבת לעצמך?

"הגשמתי השנה חלום אחד נוסף, לעשות צלילה באילת, ואני רוצה לעשות גם צניחה חופשית. הוויזואלי הרי כבר הלך, אז לפחות להרגיש את האוויר ואת מה שקורה מסביב. היום אני לא יכולה ליהנות ליהנות ממוזיאונים כמו פעם, אז אני מחפשת הנאות אחרות".