כן ציוני - לא ממלכתי
אני בעד שיבת ציון, אך אינני סוגד למדינה. אני מודה לקב"ה על הזכות לחיות כאן, אך אינני מוכן להשתעבד לממסד שאינו שומר תורה ומצוות. אני ישראלי, אך הרבה לפני כן - אני יהודי. אינני אנרכיסט, אך גם אין בכוונתי להצדיע אוטומטית לכל סמליה, טקסיה וחוקיה. תעודת זהות - על קו השבר
כבר יותר ממאה שנה הוא ניצב בלב חיינו כאי גדול ושחור: סלע המחלוקת הגדול ביותר שלנו, הציונות. הסלע חוצה את עמנו לשלושה: אלה שעבורם המדינה היא גאולה חילונית, הבית היחידי שלהם בעולם, עליו הם עמלים ומזיעים ושופכים את דמם. אלה שעבורם המדינה היא שיא הגלות, מיסודו של הניכור החילוני ליהדות, המאיים לשטוף את ארמון התורה שלהם בגל של חול. ובתווך: אלה שעבורם המדינה היא גאולה בלבוש חילוני, המנסים לאחוז את הסלע בשני קצותיו וסובלים מכך שכל צד משייך אותם לצד השני.
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
ואני? מזדהה עם כל הצדדים. גדלתי בבית ציוני חילוני מובהק, בן לאדם בולט מדור המייסדים שלחם בפלמ"ח והיה מפקד במלחמת השחרור. בגיל בוגר גיליתי את יופייה של היהדות דווקא כפי שניבט אלי בבהירות מתוך העולם החרדי, אך מעגל האנשים שבפועל השתלבתי בו במסע התשובה שלי, ובו מצאתי מורים, חברים ותלמידים (ומעל הכל את אשתי) - הוא של בני המגזר הדתי-לאומי.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- "50% מהאמנים - בתהליכי חזרה בתשובה"
- החב"דניקים נערכים: "מכבי תנצח בזכות השבת"
מה עושה סמל מאגי על דגל ישראל?/ אסתר
שקלים
כל העולמות הללו פועמים בתוכי, כולם חלק ממני. לכן גם לגבי סלע המחלוקת הנ"ל אני מחפש פתרון מורכב, שיכיל את כל הצדדים שאני חווה.
לכאורה, כפי שחוזרים ומזכירים לי חבריי מהמעגל השלישי, פתרון זה כבר קיים: דרך הציונות הדתית, הנהנית ומשלבת מכל העולמות. אבל הם לא מצליחים לשכנע אותי. תחושתי היא, שאף ששאיפתם נכונה מאוד בבסיסה – הרי שהדרך בה הם מממשים אותה מחמיצה את הסינתזה הנכונה, ומאבדת את היקר שבשני הצדדים, במקום לאחוז בו.
אכפת לי, אני רוצה להיות חלק
אני מבקש להציע חלופה לדרך זו, או יותר נכון אפיק התפתחות אפשרי שבו היא יכולה לנוע, ומבקשת לשלב
בין צדדי המחלוקת באופן שונה, ולדעתי ישר ופשוט יותר. אולי היא גם תוכל לצרף אליה תומכים משני הצבורים האחרים.
ההגדרה שגיבשתי לעצמי היא כזו: אני ציוני, אך לא ממלכתי. אני ציוני - משמע רואה עצמי כחלק מהמסע הגדול של שיבת ציון המתחולל בדורות האחרונים, ושותף מלא לשאיפה הקולקטיבית לבנות כאן חברה יהודית מתוקנת. איני גר כאן במקרה, אלא נוכח כאן בכוונה מלאה. איני מנוכר למתרחש כאן, אלא להפך, אכפת לי מכך מאוד, ואני מבקש להתערות בחיים הציבוריים ולהשפיע עליהם.
באשר אני ציוני, אני מרגיש קרוב לשאר האנשים המגדירים עצמם ציונים (דתיים ושאינם). כולנו רוצים לצאת מהסבילות הגלותית ולחזור להיות גוף פעיל בהיסטוריה הלאומית והעולמית. אינני מרגיש חלק מהגישה החרדית הקלאסית, המשקיפה על ההתרחשות המדינית מבחוץ ומעורבת בה רק במידה שהדבר נוגע למגזר החרדי.
בניגוד לחרדים, אני רואה בעובדה שכחצי מעם ישראל התרכז מחדש בארצו לראשונה מזה אלפיים שנה, הזדמנות היסטורית להתחיל לקדם בצורה פעילה את חזון הגאולה הנבואי שלנו.
קודם יהודי, אחר כך ישראלי
אבל אני "לא ממלכתי". לפני שאני "ישראלי" אני יהודי, והמסגרת המחייבת אותי היא התורה.
ממילא אינני משועבד לחלוטין לשום אידיאולוגיה, שיטה ומשטר אחרים, וזה כולל את הקונסטלציה הפוליטית-תרבותית שנקראת "מדינת ישראל".
אינני מורד או נלחם בה, וגם איני קורא חלילה לאנרכיה. אני פשוט לא "שפוט" שלה, ולא מחויב להצדיע אוטומטית לכל סמליה, טקסיה וחוקיה. אני בן-חורין מבחינה מחשבתית, ומבקש לחשוב "מחוץ לקופסה" הציונית. אני חופשי למשל לפתוח את השאלות כיצד נועדה להיראות מדינה יהודית, במה מדינת ישראל איננה עונה על הגדרה זו, ומה יש לשנות בה כדי שתתקדם לחזון זה.
באשר אינני ממלכתי, אני דווקא מרגיש קרבה ושואב השראה מהחרדים. הללו עומדים על מקומם, מחוברים ליהדות שורשית, ואינם נסחפים אחר ההתלהבות מעצם קיומה של מדינה המתקראת "ישראל". הם נטועים בתורה, משקיפים מתוכה על העולם - וחופשיים להתדיין על הכל ביתר ריחוק ופתיחות.
מנקודת מבט זו אני מרגיש דווקא רחוק מהמגדירים עצמם "ממלכתיים", ומקבלים כמוחלט דברים רבים שבעיניי צריכים להיות פתוחים לדיון, כמו למשל שיטת המשטר, החוקים, ההמנון, מערכת החינוך ועוד.
אפשר גם וגם
"ציוני, לא ממלכתי": כל אחד משני חצאי ההגדרה הזו מחלץ את החצי השני מקיבעון: אם אני מרגיש חלק משיבת ציון, האם זה אומר שאני חייב להיות "ממלכתי" ולסגוד למדינה? לא, אני יכול להיות ציוני ולא ממלכתי – והציונות שלי רק תרוויח מחירות תודעתית זו.
ואם אני ביקורתי כלפי הממסד ושיטתו, האם זה אומר שאני חייב להיות לא-ציוני? לא, אני יכול להיות לא-ממלכתי וציוני. מדוע שבוני המדינה "יגנבו" לי את החלום היהודי העתיק של חיבת ציון ושיבת ציון?
"ציוני, לא ממלכתי" היא גם ההגדרה הישרה ביותר מבחינת האמונה ב-ה': מרכיב ה"ציוני" מכיר תודה לקדוש ברוך-הוא על הזכות שהעניק לנו לחזות בתחילתה של שיבת ציון, ולחיות בארץ הקודש שאליה נכספנו.
מרכיב ה"לא ממלכתי" שומר אמונים לחובה שהוא הטיל עלינו לבנות חברה שחיה לפי התורה והמצוות, ולנסות להעמיד על תיקונו כל ניסיון לעשות אחרת. ואני חוגג עצמאות כפולה: עצמאות פיזית משעבוד לאומות העולם, ועצמאות מנטלית מהממסד שהקמנו – לא מתוך איבה והתנכרות, אלא מתוך אהבה ולקיחת אחריות.
ניר מנוסי כותב ומרצה בנושאי יהדות וחסידות, ומנהל הבלוג הרהורי תשובה
