החדש של מייקל ג'קסון: מלך הפופ חזר לחיים

אחד מחברי הפייסבוק שלי הזדעק השבוע וכתב: "אני מניאק אם הוא שר פה. אני מוכן להישבע שהביאו חקיין ממש טוב (ויש מספיק כאלה)". בחיל ורעדה, ובחשש גדול מאכזבה גדולה (בטח לאחר ההערה הזו) ניגשתי להאזין ל"Xscape", אלבומו של מייקל ג'קסון שיוצא היום (ג') רשמית, אך עלה במהלך השבוע האחרון לרשת במלואו.

האלבום המלא, אסופה של קטעים חדשים יותר וחדשים פחות של הזמר שהלך לעולמו לפני חמש שנים, כולל שמונה שירים ונפתח באופן מפתיע דווקא בדואט המדובר של ג'קסון עם מי שנחשב לא פעם לממשיך דרכו, ג'סטין טימברלייק.

על הדואט "Love Never Felt So Good" כבר נכתב בלא מעט כלי תקשורת שהוא "טוב בצורה מפתיעה". מדובר אכן בפתיחה קולחת ומשמחת לאלבום, והבחירה במילה "מפתיעה", נובעת מהיכרותנו עם הנפשות הפועלות. במקרה הזה, יותר נכון לומר הנפשות שפעלו... עד שנפחו את נשמתן. ג'קסון בימי חייו לא היה חותם על פתיחת אלבום בדואט עם זמר אחר - כלומר, בלחלוק את תווי הפתיחה של האלבום עם קול נוסף. לאחר מותו, כך מסתבר, יודעים אנשי חברת התקליטים שלו שצריך גם צריך את ג'סטין טימברלייק כדי להכניס אותנו לעסק.

המשך האלבום אמנם לא אחיד באיכותו, אבל מאוד מייקל ג'קסוני כמו שהיכרנו. כלומר, לא כמו שהיכרנו בשנים הראשונות, הטובות והיפות שלו, אלא יותר דומה למה שהיכרנו בשנות ה-90, כולל הצווחות והצעקות החינניות ב"Slave To The Rhythm" (בלי שום קשר לגרייס ג'ונס). מצער עם זאת שהגרסה הסופית שמופיעה פה באלבום, נכתבה על ידי אל.איי. ריד ובייביפייס והופקה על ידי טימבלנד (שאחראי למרבית האלבום), איננה הגרסה ששמענו בשנה שעברה עם ג'סטין ביבר אלא בסיסית וריקה יותר. כן, קראתם נכון. חבל שביבר לא פה, וכאמור חבל עוד יותר שההפקה שלו נעדרת מהמוצר הסופי.

מדברים על הפקת האלבום

"הפכנו את האלבום לעדכני ומתאים לכזה שיוצא ב-2014", הבטיחו המפיקים כשהכריזו על צאתו של "Xscape". עיקור השיר ממקצבי הדאנס שאפיינו אותו בגרסה עם ביבר והחזרה לשורשים הג'קסוניים פה, דווקא מבאסת וממקמת את השיר הזה כ"עוד אחד" לצד האחרים, ולא ככזה שמביא עמו תעוזה מסוימת. גם בגרסה השנייה המופיעה במהדורה המיוחדת של האלבום, לא תמצאו את המקצבים האלה, אלא את ה-Original Version, הגרסה המקורית כפי שהוקלטה על ידי ג'קסון ככל הנראה לפני מיקסוס - והיא עוד פחות מעניינת מזו הרשמית. אגב, שיר שבו כן שומעים הפקה חדשנית ומעניינת הוא דווקא "Blue Gangsta", שיבוא בהמשך וכמעט סוגר את האלבום.

אבל המפיקים לא משאירים ספק רב: מדובר בהפקה שלא היתה יכולה לראות אור יום במהלך חייו של ג'קסון, ועם כמה שהיא טובה, היא של טימבלנד ונשמעת כמו של טימברלייק. ממש לא של ג'קסון.

ובחזרה אחורה. לאחר כמה שירים נוספים שלא באמת ראויים להתייחסות באלבום - "שיקגו", "A Place With(out) No Name" ו"Loving You", מגיעה הפנינה האמיתית שלו: "Do You Know Where Your Children Are", שנכתב על ידי ג'קסון עצמו. אם נימנע מבדיחות ילדים/מייקל ג'קסון, נמצא פה שיר מרגש עד דמעות המספר על מצבם הקשה של ילדי הלילה. אותם ילדים שלך, של השכן או כל "בני טובים" אחרים שתכירו, שמשוטטים ברחובות בשעות הלילה, אולי משתכרים, אולי מסתבכים בצרות אחרות.

ג'קסון. בימים יפים יותר

ג'קסון מפליא לתאר טקסטואלית שיחה טראגית בין אמא בוכייה לאבא החוזר הביתה באמצע הלילה, ועליה לבשר לו בשורה מרה על גורל הילד המשותף שלהם. הייתי אומר שמדובר בטקסט קיצוני, אלמלא היה זה טקסט כמעט נבואי. מספיק לבהות במהדורות החדשות שלנו כמעט מדי שבוע, כדי למצוא עוד סיפור כזה, או כמעט כזה, שמתרחש מתחת לאפים של כולנו.

את האלבום סוגר שיר הנושא "Xscape", עוד שיר ג'קסוני לחלוטין, מעין המשך ל"Scream" שלו ושל אחותו ג'נט, אם תרצו, ואם נרצה לחשוב שאולי היתה כוונה שכזו.

ואפרופו רצונות: מה אנחנו רוצים, תגידו? עוד אלבום ג'קסוני כמו פעם? אלבום עדכני עם שירים מופקים לעילא ולעילא? האם אנחנו מתגעגעים ל"בד" ו"דיינג'רס" או שרוצים שטימבלנד יערבל את גופתו של מלך הפופ עד שייצא משהו שנשמע כאילו נוצר באמת ב-2014? לא ברור. גם לא ברור מה פשרו של "יום הסלפיז על שם ג'קסון" שמנסים לחגוג היום בעולם ולהעלות באוב את דמותו באפליקציית הצילום שג'קסון מעולם לא שמע את שמה.

מה שכן ברור הוא זה. קולו של ג'קסון, שבקע לפתע מהרמקולים שלי, שיתק אותי לאורך ההאזנות הרבות לאלבום, כל הערב. עצם המחשבה שיש כאן חומרים חדשים, ואולי עוד כמה כאלה גם ייראו אור בעתיד, הציבה לנגד עיני לכחצי שעה (כאורך האלבום) את דמותו השברירית והחיה של מייקל, שוב.