"מרכז הבמה": לא עוד הצגת יחיד, תיאטרונטו
פסטיבל הצגות היחיד הירושלמי "מרכז הבמה" חובר לפסטיבל ישראל ונותן פייט לתיאטרונטו התל אביבי. במאי תפתח שעריה המהדורה החמישית שמתמקדת הפעם במלאכת הכתיבה ונותנת מקום של כבוד ליצירות עם טוויסט
אחרי חמש שנות פעילות, מיצב את עצמו פסטיבל "מרכז הבמה" להצגות יחיד כפלטפורמת חממה ייחודית שאינה מפחדת לבדוק את גבולות הז'אנר ומפנה מקום גם ליצירה ניסיונית, רב תחומית ומחפשת בתחומי הכתיבה. גם השנה מציע הפרויקט, שייפתח ב-28 במאי תחת מטריית פסטיבל ישראל, רפרטואר מגוון וחושף יוצרים ושחקנים שבחלקם הארי מוצאים את דרכם בפעם הראשונה אל מרכז הבמה.
עיבודים חדשים לטקסטים ומחזות בועטים אך בעיקר יצירות שנכתבו במיוחד עבור הפסטיבל, מדגישים את החשיבות שנותן הפסטיבל לנושא הכתיבה. זו בדיוק הסיבה לכך שהשנה, לראשונה, יתקיימו במקביל להצגות גם סדנאות כתיבה פתוחות לקהל עם המשוררת מאיה בז'רנו והסופר חגי ליניק.
"הפסטיבל הוקם במטרה לעודד יוצרים ויצירה, החל משלב פיתוח הרעיון ועד לנקודת הגמר", אומרת המנהלת האמנותית, אורי אגוז. "זו פלטפורמה מאפשרת שמחפשת שפות חדשות ויוצרים מאתגרים. יש גידול ניכר בהיקף הפונים אלינו מדי שנה מה שמצביע על צורך קיים לפלטפורמות נוספות". מתוך 150 ההצעות שהוגשו לוועדה האמנותית של הפסטיבל, נבחרו ויוצגו בו 12 הצגות.
בניגוד לפסטיבל התיאטרונטו, אחיו הבכור של הפרויקט הירושלמי, 70 אחוז מתקציבו שמעניקה קרן ירושלים מופנה ליוצרים ולשחקנים. את התשתית ההפקתית שכוללת שכר אולמות, צוותים טכניים, פרסום, שיווק ויחסי ציבור, מספק מרכז ז'רר בכר.
"התמיכה בפסטיבל היא חלק מאג'נדה ברורה הרחבת ויצירת קהלים חדשים לעשייה תרבותית שמחוץ למיינסטרים בירושלים ובמקביל יצירת אופק תעסוקתי לאמנים", אומר איל שר מנהל מחלקת התרבות בקרן, "במובן זה 'מרכז הבמה' הוא בפירוש אירוע שעונה על צרכים של השטח. זה פסטיבל שיוצא מגבולות הקיים ומעבר לחשיבה על התוצרים הסופיים והפרפורמנס שם דגש על פיתוח היצירה והמשכיות".
מלבד למספרן ההולך וגדל של ההצעות המוגשות לוועדה האמנותית, נמדדת הצלחת הפסטיבל גם בחיי המדף המתמשכים של המונודרמות המוצגות בו. "ציפור האש" כמו "המרקיד" שהוצגו זכו בשורת פרסים בתחרות קיפוד הזהב והמשיכו להציג במרכזי פרינג' שונים. כך גם הצגות כמו "חוות החיות" של ניר מנקי, "אולי מחר אני אהיה" של שירה פרבר, "ודן?" של תהילה שדה, "משפט דוד" של אברהם סלקטר, "פיפ" של אודליה קופרברג, "ז'אן ז'נה בן זונה" של ציון אשכנזי ועוד שורה ארוכה של מונודרמות. בפסטיבל מקווים שגם השנה ימצאו ההפקות החדשות את דרכן אל מרחב התיאטרון.
מבין שלל ההצגות המשתתפות, ארבע מציעות עיבודים חדשים או בכורות ישראליות לטקסטים קיימים. כך למשל עיבוד של ישי בן משה לפואמה "קדיש" של אלן גינזברג. "קול אנוש" של ז'אן קוקטו יוצג במסגרת זו לראשונה בישראל. את ההצגה, שמעלה שאלות אקזיסטנציאליסטיות, ביים אריאל קריז'ופולסקי, ובה משתתפת השחקנית כריס-כריס פיירוביץ'.
"סוף כל סוף זה נגמר", מאת המחזאי האוסטרי פטר טוריני, מציג גם הוא בבכורה בישראל. את המחזה, שבמרכזו גבר שמחשב את קיצו לאחור, תרגמה רות לוין. את ההצגה ביים מיכאל קייט ובה משתתף השחקן ניר מנקי שחוזר לפסטיבל זו הפעם השנייה.
השחקנית גבריאלה ברשמן תציג בשפה הגרמנית את "מסריחונת" - מחזה פרובוקטיבי מאת השחקנית והבמאית הבריטית פיבי וולר ברידג', שזכה להצלחה רבה בפסטיבל אדינבורו לפני כשנתיים. את המחזה, מונולוג של צעירה אבודה על מין זמין, ריגושים זולים וחיפוש נואש אחרי חום אנושי, ביימה אורלי רביניאן.
נעמה בר שירה כתבה וביימה את "אין לי שם כי אין לי ילד", שבמרכזו אמו של שמשון, אישה עקרה המופיע ללא שם בכתובים. בהצגה שמפרקת ומרכיבה מחדש את המושג "נשיות", משחקת לילי גולן. "אין חיות אחרי המוות" שכתבו במשותף הבמאית נעמית מור חיים והשחקנית אליאור חיות, מתכתבת עם דמויות ספרותיות בהן עליזה בארץ הפלאות. אל תוך המציאות הריאליסטית של המחזה חודרים עולמות סוריאליסטיים טראגיים קומיים.
רוני אלמוג כתב וביים את "אני לא עושה שום דבר למען השלום", מחזה שבמרכזו בחורה שנולדה כזכר ונראית כגבר, חיה מחוץ למוסכמות החברתיות ונעה בין הצורך לחולל מהפכות לבין הנטייה להתרחק מבני אדם. בהצגה משחק לירן קנטרוביץ'. השחקן עוז ניסן יציג את "Cuore Matto", קומדיה אפלה שכתב צבי יוליס על נטישה והצורך לסלוח. גד נבו יגלם במחזה "ריאקציה", שכתב ארז מירנץ, עו"ד ישראלי שנקלע לגרמניה הכאוטית והמבולבלת שלאחר נפילת החומה. השחקן אמיר דוליצקי משתף פעולה עם הפסנתרן אמיר אהרון, במחזה "ככה זה", שכתב וביים.
