פורטיס, בנאי ופרידמן כותבים על הסטונס

שאנן סטריט - Poison Ivy

קשה מאוד לבחור שיר אחד של "האבנים המתגלגלות". היה יותר קל לבחור איזה 12. או 40. אני תמיד הרגשתי שהסטונס במיטבם כשהם לא מתחכמים. הסטונס הם להקה עם שפיץ מובנה. וכשהשפיץ בפנים, וכשכל כך ברור שהשפיץ עומד לדקור מתישהו במהלך השיר, אין באמת צורך להתחכם. אז למרות שאני אוהב גם את השירים היותר מתחכמים שלהם, תמיד הרגשתי שהם שייכים לחבורה האקסקלוסיבית שלא באמת חייבת להתחכם כדי להתקדם. לא משנה.

"poison ivy". הקיסוס נעשה רעיל יותר בביצוע של הסטונס

השיר שבחרתי הוא מייצג מובהק של חוסר התחכמות+שפיץ=סטונס. הוא נקרא "poison ivy" והוא ממש ישן. הוא אפילו לא שלהם (אלא של ה"קואסטרז") אבל כשהסטונס מבצעים אותו אז צמח הקיסוס ("ivy") פשוט נעשה קצת יותר רעיל ממה שהוא היה קודם לכן וזה הסיפור כולו. 

רמי פורטיס - Jumping Jack Flash

קית ריצ'רד אמר בזמנו שהוא ידע מה הוא רוצה לעשות בחיים כששמע את Johnny B. Goode, ובכן, על אותו משקל אני יכול לומר שזה מה שקרה לי לפני שנים רבות שעה שהאזנתי לראשונה בחיי ל-Jumping Jack Flash - אולי הלהיט הכי גדול של הרולינג סטונס. כל מה שנקרא רוקנ'רול מצאתי והרגשתי בשיר הזה, ואין ספק שהוא היה חלק חשוב, מעצב ומשפיע בתרבות הרוק שגדלתי עליה. לכן אפשר לומר על השיר הזה, וכמובן על הסטונס, שהם מאלה אשר שינו את חיי.

Jumping Jack Flash. כל מה שנקרא רוקנ'רול

גורי אלפי - Jumping Jack Flash

בתור ילד שגדל על השירים של הביטלס וכוורת, הרולינג סטונס היו שם בשבילי כשהתבגרתי והפכו לחלק מהמרד שלי בהרמוניות החביבות של הביטלס. ג'מפינג ג'ק התערבב לי בזיכרונות יחד עם הפעם הראשונה (או השנייה) שהשתכרתי בחיי. גיל 15, בקבוק טקילה דוחה במיוחד, אכסניה בטבריה והשיר הזה מקפץ ברקע. פרייסלס.

יובל בנאי - Fool to cry

הרומן שלי עם הסטונס הוא ארוך ומפותל, מהימים של הביטלס או הסטונס (אני אוהב את שניהם) עד ימי פינגווין - כשהייתי שומע רק ניו ווייב, אבל השותפה שלי לדירה ברחוב בוגרשוב, שהיתה הדורמנית של הפינגווין, שמעה רק סטונס ודורס, ולימדה אותי פרק על רוקנ'רול. לסטונס יש הרבה שירים מצוינים וקשה לבחור אחד. בחרתי את Fool to cry - עוד שיר גדול שהבת שלי היתה שרה לי - daddy are fool to cry.

Fool to cry. מזכרת מהשותפה לדירה

טל פרידמן - Sympathy For The Devil

כשחושבים על רולינג סטונס, חושבים על משהו שנשאר רלוונטי לנצח, על איזשהו עמוד תווך או סמל של תקופה שהיה אמור להיות מוצג מוזיאוני – ארכיאולוגי, אבל הוא לא! האנשים האלה (שחלקם מקומטים כמו זקנה כפרית אוזבקית עם שק על הגב), הם היחידים מכל אותו דור שנשארו להקה עוצמתית ומפוצצת אצטדיונים כבר 50 שנה כמעט ללא נפילות, שזה באמת סוג של שמעון פרסיזציה של הסיסקסטיז.

Sympathy For The Devil. לשמוע בדרך, לנצח

כשאני חושב על שיר דרך קלאסי, מעין שיר כזה שאתה רוצה לקחת את האוטו ולנהוג 1,000 קילומטר מאילת ועד טורקיה בצפון דרך לבנון וסוריה (כל זאת בהנחה שיבוא שלום בקרוב....), אני חושב על Sympathy For The Devil. הסטונס כתבו את השיר כאות הערכה לבולגקוב על ספרו השטן ממוסקבה, אבל מה שבאמת תפס אותי זה קצב הקונגס של רוקי דיז'ון וה-HOOO HOOOO שלהם, הכל כך פשוט הזה שגורם לי לרצות לשמוע אותו כשאני ברכבי בדרך הארוכה והפתלתולת לנצח נצחים.