הוא היה שם בשבילכם, בהדסה
אני שואלת את עצמי - איפה כל ההורים שאמרו לו "פרופסור, לעולם אני לא אשכח אותך". איפה התמיכה? האמפתיה?
הוא היה שם בשבילכם כל הזמן, כמעט תמיד. כשבן זוגי, לימים בעלי, אמר לי לאחר השירות הצבאי בסדיר ובקבע שהוא רוצה ללמוד רפואה, לבי התרחב. וואו, חשבתי לעצמי. כמה זוהר המקצוע הזה, כמה חשוב, איזו שליחות, והפרנסה. זה לוקח שנים עד שעומדים מול המציאות האמיתית. הוא נמנה עם רופאי בית החולים הדסה וכיום הוא מנהל מחלקה.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
המע"מ והעם / יפעת ביטון
יש ניאו-נאצים ישראלים? / נסים קלדרון, שאול רוזנפלד
אין צורך לרחם עליי, אך לפני שאתם יורים בעזרת המקלדת, כדאי שתדעו כמה דברים על המסלול הארוך והמייגע ועל המחיר שבצדו. ראשית, שש שנות לימודים ארוכות, אינסופיות וקשות. מבחנים, מבחנים ועוד מבחנים. בכתב, בעל פה וליד מיטת החולה. היכולת להתפרנס תוך כדי היא קשה עד כמעט בלתי אפשרית. אחר כך שנת סטאז'. בהמשך התמחות. הוא דווקא בחר בהתמחות קצרה יחסית - "רק" חמש שנים ארוכות ומייגעות.
כשלתינוק שלי היה חום גבוה, הוא לא היה בבית. הוא היה שם לצדכם ובדק את התינוק שלכם בבית החולים. כשהילדה שלי שברה את היד, הוא לא יכול היה להגיע כי אי אפשר לעזוב תורנות. בדיוק אז הוא דאג להרגיע אתכם, ההורים, שהכול יהיה בסדר. כשחגגנו ליל סדר הוא לא היה בבית. הוא היה תורן במיון. כשהמורה שאלה באסיפת ההורים מתי אזכה להכיר את אבא נשארנו בלי תשובה. כבר לא הרגשתי שהמקצוע כל כך זוהר. לימים הוא היה צריך לבחור מקצוע ספציפי נוסף, התמחות נוספת, מקצוע לחיים. ההתלבטות לא הייתה פשוטה. הכיוון של קופות החולים הוא נכון מבחינה משפחתית אבל הלב אמר אחרת. אני מאמינה שצריך ללכת עם הלב. הלב אמר רופא פגים ויילודים.
רפואת הפגים והתינוקות היא מקצוע מדהים אבל קשה. מדהים ומתגמל אבל לא התגמול שאתם חושבים עליו. נכון, חלק מרופאי הדסה עוסקים גם ברפואה פרטית. רובם לא! חלקם הגדול לא הגיע למעמד המתאים וחלקם בחר במקצוע שאין וגם לא תהיה בו רפואה פרטית. רופא פגים הוא מקצוע ששייך אך ורק לבית חולים, והקטנטנים האלה מאושפזים לעיתים חודשים ארוכים. בלתי אפשרי ואסור שיהיה שר"פ במקצוע הזה. זו התמחות שבמסגרתה הגדולים עוזרים לקטנטנים. אבל עכשיו, משרד האוצר ומשרד הבריאות מייצרים ספינים מוטעים ומטעים. נכון, חלק מהרופאים בהדסה עוסקים ברפואה פרטית. חלקם אולי אף הגזימו. אך זהו קומץ. רוב הרופאים קמים בבוקר והולכים לעבודה הציבורית שלהם. פעמים רבות עם רון בלב.
כדי להגדיל את משכרותם הם צריכים לעשות עוד ועוד כוננויות. כוננות זה אומר שהוא, שכבר עבר את גיל 60, צריך לצאת מהמיטה בשלוש לפנות בוקר בגלל החייאה דחופה או סיבוך של תינוק בשעת לידתו או החלפת דם שחייבים לבצע באופן מיידי לאחד הפגים ועוד טיפולים מגוונים. כוננות זה אומר שעות רבות בבית החולים בשעות לא שגרתיות. כוננות זה אומר עשרה טלפונים בלילה, זה אומר להפסיד טקס סוף מסלול של הילד הלוחם (ההוא שהיה רק איתי באסיפת הורים). זה אומר לחיות כל הזמן באי-ודאות עם יכולת תכנון מינימלית.
בנוסף, הוא מנהל מחלקה שזה אומר פקיד, עובד סוציאלי, סדרן עבודה, קצין חינוך, חוקר, מורה ולעיתים אפילו קבלן שיפוצים. כדאי שתדעו: עוד שנים ספורות לא יהיה מי שיטפל בפגים שלכם. זה מקצוע נכחד. צעירים לא באים להתמחות בו כי מתברר שלא מספיק ה"רון בלב". ובלילות, כשאני מתעוררת מהטלפונים, אני שואלת את עצמי - איפה כל ההורים שאמרו לו "פרופסור, לעולם אני לא אשכח אותך". איפה התמיכה? האמפתיה? איך יכול להיות שכולם שונאים את רופאי הדסה ואת הרופאים בכלל?
איך יכול להיות שהחברה החליטה ששחקן כדורגל או דוגמנית צעירה ירוויחו ביום עבודה מה שהוא לא מרוויח בחודש? ואיפה נכנסת הלמידה האינסופית? אותה רפואה שהוא למד אז לפני 30 שנה שונה כל כך מהרפואה של היום. כל הזמן חייבים ללמוד, להתחדש, להתעדכן. עדיין אני אומרת: היה שווה. תגמול הוא לא רק בכסף. השליחות, אני אומרת, השליחות, ומנסה לעודד את עצמי.
רונית בר-עוז, אשתו של מנהל מחלקת פגים ויילודים במרכז הרפואי הדסה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il