מסע אחרון לקריית אליעזר / יומן פרידה מגוש בטון
את פיסת ההיסטוריה המכוערת הזו אפשר להרוס, אבל את הזיכרון אי אפשר למחוק. שרון דוידוביץ' ירד בפעם האחרונה בתחנת הרכבת של בת גלים ונפרד מהאיצטדיון שלא היה לו כלום, אבל היה בו הכל
גם הערב, היה זה מסע מלא צלילים וריחות. חבורת צעירים רעשנית במרכז הקרון האחורי, מרימה כוסית לחיים ומשליכה זיכרונות לאוויר. הגיל כלל לא חשוב, כל אחד יספר איך הוא-הוא היה בכל התחנות החשובות בהיסטוריה של מכבי חיפה. איך תפס את הראש ב-94', איך התרגש ב-84'. אחד אפילו מוכן היה להישבע שראה במו עיניו את הדרבי בגמר הגביע של 61'. הבחור בן 22.
הרכבת היא סוד כוחה של קריית אליעזר. אין בו הוד והדר חדשני כמו בנתניה, אבל דבר לא משתווה להמצאה הגאונית של הכדורגל הישראלי: כניסה לקרון, ישיבה נוחה והופ - כדורגל. טוב, בדרך צריך לצלוח את המנהרה שכל כולה לוק של מאורת סמים, לנשום לריאות את ריחות השתן, להתחמק משני קבצנים עם תהילים והופ - כדורגל. כל נסיעה לבת גלים תחל בבייגלה סומסום ותסתיים בברכת "או, הנה המגרש המקולל הזה". איש כאן לא הזיל דמעה למראה הזוועה. את הפיל הלבן אפשר להרוס, את הזיכרון אי אפשר למחוק.
התיקון ההיסטורי של משפחת רן
את הטקס הארוך שנכנס אל השעות בהן הכרמל כבר אמור לישון, קישטו תמונות קפואות של האירועים הגדולים. הן לא צריכות לזוז, הן חיות ונושמות בראש של כולם. קהל שלם עומד ומוחא כפיים עם הקריאה של הכרוז להילולת "קריית אליעזר". פעם ראשונה מוחאים כפיים לזכרה של אישיות חיה, אבל כזו שכולם רוצים שתמות.
וכל טקס טוב, צריך חץ שיפלח את הלב. אל המגרש נקרא להצטרף לקבוצה של 84' משה, אביו של אבי רן. שניות בודדות יעברו עד שהממחטה שלו תהיה ספוגה בדמעות ולא תוכל להכיל יותר. תיקון היסטורי למשפחה שהתפרקה. גם ג'וני הרדי, האיש שהמציא את המושג "מכבי חיפה", מביט מכסא הגלגלים הישן סביב, אל המקום בו גידל עשרות כוכבים.
רוחות רפאים רצות מול העיניים
ראיוס עם צמד, זהבי כובש - המשחק לא באמת מעניין. העיניים מביטות אל עולם חי, אבל שוקעות אל הזיה של דמויות רצות מסביב כמו רוחות רפאים.
רוזנטל והמפרצים, עטר והתלתלים, רוסו והתחתונים. הצמודים. ממש-ממש צמודים. את זהאי ארמאלי ונג'ואן גרייב, את פראליה וקנדאורוב. את יציע ג', הכסא של יעקב שחר, החולצה האפורה של לירן, האגודלים של ואסילי. את זוהיר בהלול והמשפט האלמותי "כאן בקריית אליעזר".
את האיפון של ישראל כהן, השרוכים של איתן טייב. הפציעה של רומן פץ, הפציעה של אלון ברומר, הפציעה של רפי דהן. המסך המפוצל עם פיגוע בירושלים מצד אחד, ורביעייה מקריית גת בצד השני. ארון הקבורה של אבי רן, ארון הקבורה של רובי שפירא ועוד שם אחד, שלעולם ירחף מעל פיסת האדמה הזו. פצע חשוף ושורף שלא מגליד - אמיר רנד.
היה זה אצטדיון שלא היה לו כלום, אבל היה בו הכל: 13 אליפויות, 0:10, 0:5, 3 טרגדיות אישיות, 2 שערוריות ספורטיביות ובטון 1 עלוב ומזופת שכולם כל כך שונאים. אבל כל כך אוהבים.
אוהבים ספורט? עמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ'
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
צפו בגול מחצי מגרש בקבוצת הנשים של ברצלונה
לפנייה לכתב/ת 
