ספרים שמתגעגעים לתל אביב

את הרומן הראשון שלי, 'היברו פבלישינג קומפני' כתבתי, בחלקו הגדול, בדירה ברחוב ארבע ארצות בתל אביב. שם, הצלחתי להקים לתחיה מראות ניו יורקיים שהיו בעיקר תוצאה של האופן שבו הצטיירה אצלי העיר. את 'ארבע ארצות', הרומן החדש שלי, שזה עתה ראה אור וששמו לקוח משם הרחוב שבו שכנה הדירה, כתבתי בעיקר באוונסטון, אילינוי, עיר יפהפייה שנושקת לצפון שיקגו.

ליאור אנגלמן על דמויות סדוקות

דברים שרואים משם: ספרים על הגירה

אמנון ז'קונט מגלה את האמת

הרבה חומרי דלק היו לרומן הזה, אבל אחד מחומרי הבעירה החזקים ביותר היה הגעגוע לתל אביב, עיר שבה הכרתי לא רק את הרחובות, ולא רק את המדרכות, ולא רק את אבני המרצפת, אלא גם את העפר שבין המרצפות. עד כמה חזק היה הגעגוע, על כך העידה אולי השמחה שניעורה בי כשעלה באפי ריח מוכר כשחזרתי הביתה אחרי שדרכתי על קקי של כלב. אולי הפעם האחת בהיסטוריה של מדינת אילינוי, שמישהו לא אסף אחרי הכלב שלו, ואני דרכתי בתוך מה שהשאיר הכלב. שמחה, דיצה, גילה, רינה וחדווה. הנה חמישה ספרים תל אביביים:

"כפפות", מאת דן צלקה

אם אני זוכר נכון, זה היה הספר הראשון שקראתי בדירה הראשונה שגרתי בה בתל אביב, ב-1995, ברחוב כצנלסון, ממש מאחורי קולנוע רב חן ומרכז הקבלה, ומעל לחנות לתיקון אזעקות. הספר היפה של דן צלקה, מספר על מתאגרפים עולים חדשים מרומניה שהתיישבו בתל אביב, של שנות ה-30. נדמה היה לי שתל אביב כפי שהתחלתי להכיר אותה אז, נבנתה בדמות הזו בדיוק בספרו של צלקה. הקירות המצהיבים והמתקלפים של שנות ה-90, היו אצל צלקה בספר קירות חדשים, לבנים ובוהקים, ואולי בכלל פיגומים.

"כפפות", מאת דן צלקה. תל אביב כעיר לבנה

"שדה ושדות", מאת רחל איתן

תל אביב של קפה רוול וקפה קליפורניה, לא נראתה מעולם מרושעת ומסואבת כמו ברומן של רחל איתן. אביבה ש"ץ, גיבורתה של איתן, מתרוצצת אנה ואנה בין גנרלים, פקידי ממשלה ואמנים, ולא ממש מוצאת מנוח. כולם בוגדים בכולם עם כולם. כולם משקרים לכולם וכולם רומסים את כולם.

אני מאוד אוהב את הרומן הזה, למרות שיש בו מעט מאוד אהבה. איתן כתבה את הספר מרחוק, מניו יורק, ונדמה שרק משם עלה בידה לסגור את החשבון עם רחוב דיזנגוף.

"החי על המת", מאת אהרון מגד

תל אביב היא רק הרקע ברומן של אהרון מגד, שגם אם יריעתו אינה רחבה במיוחד, הרי שלדעתי הוא אחד הטוענים לכתר ה-Great Israeli Novel. המספר של מגד, איש ספרות תל אביבי קצת רופס וקצת ניהיליסט, יוצא להתחקות אחר פרשת חייו של דוידוב, דמות חלוצית מיתולוגית שהולכת וקורסת מול עיניו של מחבר הביוגרפיה.

אהרון מגד. הרומן הישראלי הגדול ביותר(צילום: גלעד קוולרצ'יק)

אל מול המיתוס והאתוס שמגלם דוידוב בחניתא ובסאסא, וביתר המקומות שבהם חי, אהב ועבד, הרי שהסופר התל אביבי חי חיים בוהמייניים חסרי פשר. אפילו היתה שם חבורה ספרותית שתכננה להקים כתב עת ולקרוא לו 'סימן קריאה'. אני מניח שמנחם פרי קרא את הספר הזה מתישהו בין 1965 ו-1972.

"שביל קליפות התפוזים", מאת נחום גוטמן

את אחת העצות הכי טובות לחיים נטלתי מנחום גוטמן - במקום שנפל פגז אחד, לא יפול אחר, וזהו מקום המחסה הטוב ביותר. עוד לא יצא לי לעשות שימוש בעצה הזו, אבל לך תדע. יותר משזה ספר על תל אביב, זה ספר על הגירוש מתל אביב, ועל הגעגוע לתל אביב, שהיתה אז בכלל עוד שכונה.

"שביל קליפות התפוזים". כדאי להקשיב לפגזים

"חסמב"ה - או חבורת סוד מוחלט בהחלט", מאת יגאל מוסנזון

רוב מה שידעתי על תל אביב בתור ילד הגיע מחסמב"ה. רוב מה שידעתי

בכלל, אני חושב, הגיע מחסמב"ה. ועדיין, הספר הראשון בסדרה הוא גם האהוב עלי ביותר. אולי בגלל הנער אליהו חרמון שיצא לשחות בים סוער אל אוניית מעפילים כדי להזהיר אותם ממשחתות בריטיות.

אנשי הפלי"ם השקו את הנער הצעיר בקוניאק כדי שיתחמם, ושלחו אותו חזרה לשחות אל החוף. אולי באשמת הקונאיק הוא לא הגיע אל החוף. אליהו חרמון אמנם מת בפרק הראשון של הספר הראשון בסדרת חסמב"ה, אבל אני המשכתי וקראתי עוד שלושים ספרים, ואולי אפילו יותר. גם כאן, תל אביב של ימי המנדט הזדהרה כמו פנינה.

למרות החיפושית האדומה, ולמרות המשוריינים של הצבא הבריטי, ולמרות אי-התקניות הפוליטית של מוסינזון. הסצנה שבה הרוקח שחורי, אביו של עוזי הרזה, מתהלך ברחוב בן יהודה כדי להטעות את הסרג'נט ג'ק סמית, כשידיו משולבות מאחורי גבו והוא כמו משורר לאור ירח, היתה - ואולי עודנה - אחת מהדימויים החיים והעזים ביותר שהיו לי על עולם השירה, ועל נהנתנות תל אביבית.

ספרו של מתן חרמוני, "ארבע ארצות", ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.