שופט: רצת כדי להגיע לעבודה? אין ביטוח

ג' בן ה- 68 מתגורר בירושלים אך עובד כפסיכולוג בתל אביב. באחד הימים, עם סיום עבודתו, עלה על אוטובוס אגד בקו 480. בשעה 6 וחצי בערב הגיע לתחנה המרכזית בירושלים.

ג' הבחין כי הרכבת הקלה המובילה אל מעונו עומדת בתחנה במרחק 60 מטר ממנו ואוספת נוסעים. הוא החל לרוץ כדי לנסות להספיק לעלות עליה. במהלך ריצתו נפל ונחבל. הוא פונה באמבולנס לבית החולים שערי צדק וקיבל טיפול ראשוני. משם הועבר לבית החולים הדסה לניתוח בפניו ולאשפוז למשך מספר ימים.

ג' פנה לביטוח הלאומי וביקש להכיר בו כנפגע עבודה. סעיף 80 בחוק הביטוח הלאומי מרחיב את הביטוח לנפגעי עבודה גם למי שעבר תאונה "תוך כדי ועקב" נסיעתו או הליכתו מביתו לעבודה ולהיפך.

לכאורה פשוט. אין מחלוקת כי ג' נפל ונחבל מהקרקע בדרכו מעבודתו לביתו. גם אין ספק כי אלמלא רץ אל התחנה כדי להספיק לעלות על הרכבת לא היה נפצע. לכן הנפילה ארעה "תוך כדי ועקב" הליכתו מעבודתו לביתו. הוא בוודאי זכאי. אולם כפי שנראה מיד, בכל הקשור לזכויות ביטוח, אין דבר פשוט בארצנו.

לא מבטחים "מצוקות פנימיות"

עיני הנץ של מסלקי התביעות בביטוח הלאומי גילו במסמכים הרפואיים כי ג' סיפר לרופאיו שבלחץ עבודתו אכל בצמצום ולא שתה מספיק. הרופאים שיערו כי המאמץ בריצה להספיק להגיע לרכבת, על רקע החוסר בנוזלים ובמזון גרמו לו להסתחרר, להתעלף ולהיחבט בקרקע.

אנחנו מבטחים רק "סיכוני דרך", הודיעו מסלקי התביעות לג'. אתה לא נפלת בגלל אבן, מהמורה או מכשול אחר. נפלת בגלל מצוקה פנימית שלך. הביטוח הלאומי לא מבטח מצוקות פנימיות.

ג' נאלץ לפנות לעזרת מערכת הצדק, אל בית הדין לעבודה בירושלים.

מוטיבציה של המבוטח

אכן, הודה השופט דניאל גולדברג, ג' נפל "תוך כדי" הליכתו מעבודתו למעונו. אבל אין די בכך. עליו להוכיח כי הנפילה אירעה גם "עקב" ההליכה הביתה. המילה "עקב", קבע השופט מחייבת אותנו לחפש אחר "סיכון דרך" שהכשיל את המבוטח בדרכו לביתו.

בפני השופט הובא פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה משנות השבעים בפרשת סמסון. באותו פסק דין קבע בית הדין כי סיכוני דרך יכולים להיות לא רק מכשולים פיזיים חיצוניים אלא גם סיכונים שהגורם להם "נעוץ בהתנהגותו של המבוטח עצמו כגון חציית רחוב בלתי זהירה, עליה חפוזה על מדרכה, היתקלות בשל אי תשומת לב בעצם או בגוף זר, דריכה בלתי נכונה על הכביש, או מעידה מפאת היות המבוטח שקוע במחשבותיו".

האם הרצון של המבוטח להאיץ את הגעתו לעבודתו או לביתו מהווה סיכון דרך, הקשה השופט, גם אם רצון זה הביא את המבוטח להסתחרר תוך כדי ריצה ולהיפגע בגופו מהקרקע? השופט הודה כי הוא חושש שמא ירחיב את מעגל זכאי הביטוח הלאומי. לפיכך הגיע למסקנה כי "אין להרחיב את סיכוני הדרך באופן שיכללו גם מוטיבציה של המבוטח להאיץ את תהליך הגעתו לעבודתו או למעונו. מוטיבציה של המבוטח להאיץ את תהליך הגעתו היא סיבה פנימית ואין היא כלולה במשמעות המקובלת של סיכוני הדרך". כך קבע השופט דניאל גולדברג ושילח את ג' לביתו בלא כלום.

יש פה כשל לוגי ופסק הדין של השופט גולדברג פותח פתח להתחכמויות של הביטוח הלאומי. ג' לא נפגע מהסחרחורת. הוא נפגע מהחבטה בקרקע. אילו היה מקבל סחרחורת ביושבו בבית לא היה נפגע. הוא נפגע משום שהסחרחורת הביאה לנפילתו בהיותו בדרכו חזרה מהעבודה.

מעבר לכך, אין ספק שבהילות להגיע לעבודה הגורמת למבוטח לא להיות מרוכז במכשולים שבדרך בוודאי מהווה סיכון דרך. פסק הדין לא לוקח בחשבון חולשות אנושיות, שגם בגללן ואולי בעיקר בגללן אנו זקוקים לביטוח.