בשדרות הדו-קיום

מעולם לא חשבתי שהפוליטיקה תרדוף אותי גם בתחום הלימודים שלי, עבודה סוציאלית. למרות שכערבייה חוויתי שוב ושוב דברים שקשורים לפוליטיקה במדינת ישראל, הפעם החוויה שלי שונה לחלוטין. הכשרה מקצועית באזור רגיש ומורכב כמו שדרות, שסבל מנפילות קסאמים ואזעקות רבות, ובתוך זה אני, הערבייה שנלחמת עם כל האנשים מסביבי. אם היה לי כיסוי ראש, בכלל הייתי קשה לעיכול.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הוא היה שם בשבילכם, בהדסה / רונית בר-עוז

אני גרה בשדרות כבר שלוש שנים, מאז שהחלטתי ללמוד עבודה סוציאלית במכללת ספיר. בשלוש השנים הללו חוויתי לא מעט קשיים, משברים ומורכבויות. שמעתי מילים פוגעניות, לאחר שתושבים שמעו אותי מדברת בשפת אמי. כשצלצל הטלפון בפומבי עלו בי חששות "شو رح يصير فيي اذا رديت, شو رح يفكروا وشو رح يحسوا اتجاهي" - "מה יקרה לי עכשיו אם אענה, מה הם יחשבו עליי ומה ירגישו". למרות שבקושי הכרנו, הכרתי בעובדה שאני חיה בין אנשים שלרבים מהם קשה לקבל ערבי, ושאני חיה במקום שבו חיים תחת איום קסאמים, והאויב תמיד ערבי.

שכששמעו אותי מדברת בערבית, הסתכלו עליי במבטים מפוחדים כאילו רצחתי מישהו. "צבע אדום" היה הדבר הראשון שהכרתי כשעברתי מהצפון לדרום, האזעקה והבום אחרי נפילת הקסאם. לעומת אותם רגעים, שגרת היומיום בשדרות מאופיינת בשקט. למרות כל המורכבות, שדרות היא מקום יוצא דופן בעיניי, ובתוך המקום הזה יכולתי למצוא את השקט הנפשי שלי. נחשפתי למשהו חדש ולחוויה שונה מכל החוויות שעברתי עד כה.

החוויות שלי היו קשורות ברובן לפוליטיקה כי הפוליטיקה היא חלק גדול וקיימת בכל מקום במדינת ישראל. היא רלוונטית במיוחד לערבי שחי במדינה רב-תרבותית כמו ישראל. מדינה שנראה כי כל מגזר בה נלחם על זכויותיו, הצרכים והמשאבים שלו. נראה שכל אחד אוכל את השני כדי לחיות כרצונו.

בדמוקרטיה הישראלית הרוב קובע, פעמים רבות ללא שמירה על זכויות המיעוטים. במדינה הזאת חוויתי גזענות ואפליה, וראיתי שנאה באנשים שהביטו בי. מהצד האחר, חוויתי גם את אהבה, חמלה, וקבלת האחרת. למדתי שאנשים שונים לא רק באופי, אלא גם במחשבות וברגשות שלהם. למדתי שהמציאות לפעמים מאכזבת ולפעמים משמחת. למדתי הרבה.

האכזבות והתסכול מהגזענות בחברה הישראלית, והביקורת הרבה שהתגברה אצלי במשך השנים על הפוליטיקה הניעו אותי ללמוד עבודה סוציאלית. חשבתי שבתחום הזה אין פוליטיקה, תחום שיש בו אנושיות ואמפתיה, וריחוק מסטיגמות, שיפוטיות וחוסר הבנה. לצערי, גיליתי שהפוליטיקה קיימת בכל מקום, גם בעבודה סוציאלית. המחשבות על אודות המצב הקיים המשיכו לרדוף אותי. נוכחתי שאין זה מקרי שבמהלך ההכשרה המקצועית שאלה אותי ילדה שאני מטפלת בה: "הנאדי את קווקזית?". כשעניתי שלא, ניסתה שוב: " רוסיה, יהודיה, מצרפת". לבסוף, אמרתי לה שאני ערבייה. היא צעקה: "את ערבייה? אבל הערבים הורגים אותנו". זה קרה יותר מפעם. עבור ילדי שדרות והאזור הערבי הוא האויב. אני? האויב?

תפישה זו נובעת, לדעתי, משטיפת מוח שעברה אותה ילדה מהוריה, מאנשי החינוך, מנהיגים דתיים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים ובעיקר, ראשי השלטון בישראל. הקשיים שחוויתי כערבייה באופן כללי ובשדרות במיוחד, העצימו אותי וגרמו לי לרצות להתחבר לצד השופט אותי לפי זהותי. השיפוטיות והסטיגמות הגבירו אצלי את יצר הסקרנות והנחישות להמשיך איך שאני וכפי שהתנהלתי עד כה, להמשיך בלמידה ובחקירה בכדי להבין ולשנות דברים, ולא לתת ליחסם של אחרים כלפיי לשבור את רוחי. זו הזדמנות עבורי להכיר אנשים שונים ממני, שמפחדים רק מהמילה ערבי. זו הזדמנות עבורי לתת להם להכיר את "הערבים" בצורה עגולה ולא שטחית, כי בכל מקום יש רע וטוב, אצל היהודים והערבים.

מעתה ואילך לא אברח מהפוליטיקה. אהפוך אותה למשהו שמלא בכל הערכים והתכונות שלמדתי בעבודה סוציאלית ובמה שהוטמע בי כשהוריי חינכו אותי. אני מאמינה ברוחי החזקה שמעולם לא נשברה, עם כל הקשיים שעברתי במדינה הזו, ולא תישבר גם הפעם - אתן הכול עד שיהיה מובן שהעולם הוא לא שחור ולבן. חוסר הוודאות של רוב האנשים שבאים איתי במגע, החששות והתפישות השליליות שלהם כלפיי, הם שדוחפים אותי להתמודד בחיים. הם הכלים דרכם אוכל לעשות ולשנות משהו בעתיד, הם שמחזקים אותי להתקדם ולהילחם ולא לפחד מכלום. המפתח לכל הדלתות הסגורות וגם להצלחות שלי הוא האופטימיות.

הנאדי וליד שאער, תושבת הכפר יפיע, סטודנטית לעבודה סוציאלית במכללת ספיר

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il