האו"ם מודה: החיילים שלנו פחדנים
דו"ח פנימי שגיבש הארגון טוען כי הפקחים ששלח לאזורי סכסוך נמנעים משימוש בכוח כדי להגן על אזרחים: "הם לא מסוגלים או לא מעוניינים למנוע פגיעה חמורה". במקרים שבהם כן השיבו אש - עשו זאת כדי להגן על עצמם
הביקורת על מידת היעילות של פקחי השלום של האו"ם מקבלת עתה חיזוק מצד הארגון עצמו. מדו"ח שערך האו"ם עולה כי אנשיו נמנעים באופן סדרתי משימוש בכוח כדי להגן בעת מתקפה על אזרחים שעל ביטחונם הם הופקדו מכוח הוראה של מועצת הביטחון. בפועל, כך טוען המסמך הפנימי, מתערבים הפקחים רק מחמישית מהמקרים שבהם נשקף איום לחיי אדם.
"ישנה מגמה עיקשת של פקחים שמסרבים לפעול בכוח כדי להגן על אזרחים מאוימים", נכתב בדו"ח שגיבש השירות לפיקוח פנימי של האו"ם. "הפקחים נעדרים מזירות רבות בעת שמתרחשת בהן מתקפה על אזרחים, וגם כאשר הם כן נמצאים שם - הם לא מסוגלים או לא מעוניינים למנוע פגיעה גופנית חמורה". לפי הדו"ח, מתוך 507 תקריות שעירבו אזרחים שעליהן דיווח האו"ם בשנים 2013-2010, רק ב-101 מהם נרשמה תגובה מיידית מצד הפקחים.
המסמך, בן 26 עמודים, הוגש השבוע לוועדה של האסיפה הכללית שעוסקת בתקצוב האו"ם. הוא התמקד בשמונה מתוך עשר המשימות שאליהן שלחה מועצת הביטחון פקחים בינלאומיים עם הוראה מפורשת להגן על אזרחים. הכוחות האלו התפרסו בגבול בין ישראל ללבנון (יוניפי"ל), בליבריה, בחוף השנהב, בהאיטי, בקונגו, בחבל דרפור, בדרום סודן ובחבל אביי שבגבול בינה לבין סודן. באחרונה נוספו אליהם גם כוחות במאלי וברפובליקת מרכז אפריקה.
"לא ניתן לצפות מכוח כלשהו להגן על כל האזרחים כל הזמן, אולם ניתן לצפות מהפקחים לפעול באחריות ולספק הגנה באזורים שבהם סיכון גבוה", צוין עוד בדו"ח. מנסחי המסמך אף גילו כי ברוב המקרים שבהם כן נעשה שימוש בכוח, ביקשו הפקחים להגן על עצמם, על אנשי או"ם אחרים או על רכוש הארגון. "חלק מהכוחות תפשו עצמם כחלשים, כחסרי יתרון מספרי וככאלו שפרוסים על פני שטח גדול מדי, וכתוצאה מכך האפשרות של שימוש בכוח על-ידם נותרה 'על הנייר' בלבד", נכתב.
הממשלה בבית מורה לא להסתכן
"הפקחים מפגינים חוסר הבנה של משמעות המשימה להגן על אזרחים, וחוסר מחויבות לפעול בכוח כדי להגשימה" הוסיף גם יועץ לאו"ם לענייני ניהול ורפורמה, סטיבן ליברמן, שהעיד בפני הוועדה באו"ם. עבודת פקחי השלום עולה לאו"ם כמעט שמונה מיליארד דולר בשנה, שממומנים על-ידי ארה"ב (שתורמת לבדה 28% מהתקציב), יפן, צרפת, גרמניה, בריטניה, סין, איטליה, רוסיה, קנדה וספרד. המדינות שהן "ספקיות הפקחים" הבולטות הן הודו, בנגלדש, פקיסטן, אתיופיה ורואנדה.
כותבי הדו"ח גם ערכו ראיונות עם הגורמים האחראים במדינות שמהן מגיעים הפקחים, ואלו הודו כי הסיכון שנשקף לאזרחיהן שנשלחו לאזורי סכסוך היה גבוה משציפו. כמה מהם פסלו לחלוטין את האפשרות של שימוש בכוח. "המציאות היא שהאו"ם לא יכול להגן באופן מלא על אזרחים כל עוד הממשלה במדינות ששולחות את הפקחים לא מורה להם לעשות כל הנדרש, כולל להשתמש בכוח כמוצא אחרון, לסייע לאזרחים שמותקפים לנגד עיניהם", האשימה כרמן לפוינטה, תת-מזכ"ל האו"ם שאחראית על החקירות הפנימיות בארגון.
מדיניות זו השפיעה גם על ביטחונה של ישראל, למשל כשאוסטריה החליטה לפני כשנה להסיג
את 378 פקחיה מהגולן בשל קרבתם למלחמת האזרחים בסוריה. ההחלטה פגעה קשות בפעילות כוח אונדו"ף של האו"ם שמוצב בגזרה, ובעקבותיה הפציר המזכ"ל באן קי מון במועצת הביטחון להגדיל את הכוח הבינלאומי ולשפר את יכולות ההגנה העצמית שלו.
בתגובה, טענה המחלקה באו"ם שאחראית על שליחת הפקחים כי הדו"ח שם דגש רב מדי על האפשרות של שימוש בכוח - שהיא מוצא אחרון בלבד - והתעלם מדרכים אחרות שבהן מסייעים הפקחים לאזרחים. "השימוש הכוח אמור להיעשות במקרים נדירים, במיוחד מאחר שלפקחים יש מגוון כה רחב של כלים אחרים", נטען בהצהרת המחלקה. "המסמך מפחית מהערך של פתרון פוליטי ומהיבטים אחרים של משימת פקחי השלום, שכן מיושמים על-ידם".
לפנייה לכתב/ת 
