אם יש אלוהים במילאנו

אפתח בגילוי נאות: גם אני דחפתי בתנועות ידיים ובצרחות את טייריס רייס אל הסל חמש שניות לסיום, וגם אני הסתובבתי יום שלם עם חיוך מטופש על הפנים בעקבות נס מילאנו 2. אבל דבר אחד הקפדתי לא לעשות: לא צרחתי "יש אלוהים!" ולא הודיתי לו על חסדיו. מדוע? כי מחד אני לא מעוניין לבזות את היושב במרומים בשטויות האלה, ומאידך אני לא מרוכז בעצמי להגעיל.

נתחיל בעניין הראשון. בכל פעם שמכבי בפיינל פור חוזר הקשקוש של "הפסידו כי שיחקו בשבת" או "ניצחו בשבת כי אין אלוהים". עם עובדות קשה להתווכח: מכבי שיחקה תשע פעמים בפיינל פור בשנות ה-2000, ולמעט פעם אחת (כשהאירוע נערך בתל אביב), בכל משחקי חצי הגמר היא חיללה את השבת. זה לא הפריע לה לנצח בשמונה מתשע הפעמים, כאשר בשלוש מהן (ואולי ארבע בעוד זמן קצר) היא גם זכתה בגביע יומיים לאחר מכן. בזאת הקיץ הקץ על טיעון "הפסידו כי שיחקו בשבת", שלא ממש מסתדר עם מה שאלוהים עצמו מנסה לרמוז. מעבר לכך, הניסיון לייחס לבורא עולם, שחוכמתו אינסופית, פנקסנות פשטנית כזו בעניין שלתארו כזניח תהיה מחמאה, הוא לא פחות מחילול השם.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הזכות להישכח בגוגל - גם בישראל / דן חי

אלוהים הוא צהוב? (צילום: EPA)

מנגד, הטענה שהניצחון בשבת מוכיח שאין אלוהים היא פשוט טיפשות. באותה המידה זה יכול להוכיח שלאלוהים לא באמת אכפת מכדורסל, או לחילופין שההגדרה שלו למה מותר ומה אסור בשבת שונה מהותית מזו של הרבנים האורתודוכסים שמינו עצמם לבעלי הבית על איך אמורה להיראות יהדות. מה שמחרפן במיוחד הוא האגוצנטריות הבלתי נתפשת שמתבטאת ברטוריקה הדתית סביב הניצחון. כמה צר אופקים, אנוכי ומרוכז בעצמו צריך להיות אדם כדי לחשוב ש"יש אלוהים!", או שאלוהים הוא טוב ומיטיב, רק משום שהקבוצה אותה הוא אוהד מנצחת.  

הייתם חושבים שפיני גרשון למשל, שבסוף המשחק במילאנו נתן את הקרדיט ליושב במרומים, יזכור מה קרה בדיוק לפני עשור. מכבי זכתה בגביע אירופה בתל אביב, אחרי הנס הגדול של שלף את שארפ, ב-1 במאי 2004. גרשון הראה לכולם את הקמע שקיבל מרב חשוב והבהיר שזו הוכחה חותכת לקיומו של אלוהים. בדיוק יום לאחר מכן, ב-2 במאי 2004, נרצחו בגוש קטיף טלי חטואל ז"ל, אישה דתייה בחודש השמיני להריונה שלשיטתה הגשימה את רצון האל ביושבה בגוש קטיף, וארבע בנותיה, הגדולה בת 11 והקטנה בת שנתיים. זה היה רק פיגוע רצחני אחד בשנים ארוכות של אינתיפאדה איומה. אבל זה כמובן לא רלוונטי. יש גביע, אז יש אלוהים, והוא טוב ומיטיב.

יהודים, מוסלמים ונוצרים חפים מפשע ברחבי העולם כולו נרצחים ומעונים בשם הדת בנסיבות שונות. בשניות אלה ממש נתונות מאות ילדות תמימות בניגריה בשבי של ארגון שמתיימר לפעול בשם האל. מיליון ומאתיים אלף ילדים, שרק לפני שלושה שבועות עמדנו דום לזכרם, הובלו לתאי הגזים בשואה. כמעט חצי מתושבי העולם - שכולם נבראו בצלם - רעבים ללחם. ואתם מודים לאלוהים שלעולם חסדו כי ויקטור חרייאפה איבד כדור??? תגידו, אתם מוכנים להוציא את הראש מהחול? אם יש אלוהים, לא נדמה לכם שעדיף שהוא יהיה כרגע בניגריה במקום במילאנו?

אני רוצה להיות ברור: אני לא טוען שאין אלוהים, ואני יודע שהוא פועל בדרכים נסתרות ונשגבות מבינתנו. אני גם לא טוען שלא ראוי להאמין באלוהים, או שלא צריך להודות לאלוהים על חסדיו. אני בהחלט סבור שיש מספיק סיבות טובות להאמין באלוהים ואף להודות לו. אבל כדורסל אינה אחת מהן. לצורך העניין - כל סיבה שהיא אנוכית במהותה אינה אחת מהן.

אדם שאומר תפילת הודיה על שטות זניחה כספורט, או אפילו כי לו עצמו טוב תוך שהוא מתעלם לחלוטין מכל הזוועות שקורות מסביבו - הוא טיפש במקרה הטוב, ואנוכי בואכה מרושע במקרה הרע. אלוהים ציווה עלינו במפורש בתורה לדאוג לאלה שסובלים ממחסור ונמצאים בצרה, ולא לחשוב שאני ואפסי עוד. רוצים להיות באמת ראויים לחסדיו? בפעם הבאה שתדברו איתו, התפללו על הילדות הניגריות לפני שאתם מתחננים על גביע אירופה. אם אלוהים קיים, והוא רב חסד ואמת כפי שאתם מאמינים, תהיו בטוחים שהוא מעדיף בהרבה את "ואהבת לרעך כמוך" על "הו-הא מה קרה, צסק"א אכלה אותה".

יוני כהן-אידוב הוא אלוף העולם בדיבייט לשנת 2010, מאמן נבחרת ישראל בדיבייט ומרצה בנושאי תקשורת והעברת מסרים

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il