באתי לגנוב גביע / טור
השנה זה קורה, אמרתי לגיא פניני שאגנוב לו את הגביע ואניף אותו לפניו, צריך שחקנים עם לב בשביל לזכות. רשף לוי כבר מפנטז על החגיגות של מכבי ת"א במילאנו
עוד על "נס מילאנו" של מכבי תל אביב:
- רייס קלע, הרשת געשה
- למדד האיכות אין לב / עידו אשד
- "היו צעדים בסל הניצחון של רייס"
- דייויד בלאט: "לא היה דבר כזה"
"אבל אני אוהד, אמא", מילמלתי, "וחוץ מזה נשבעתי על הקבר של אבא שאני אמשיך לנסוע לפיינל־פורים עם מכבי תל אביב עד שהם יביאו גביע", שיקרתי. אמא שלי בתגובה הוציאה אותי מקבוצת הווטסאפ המשפחתית.
כשנכנסתי לאולם הבנתי שאמא טעתה. היציעים נשטפו בצהובים עם צעיפים, יושבים בחום של 25 מעלות ומזיעים ביחד, חברים מהמילואים,
מהכדורגל בשישי, הרבה אבא ובן, גברים מקריחים כמעט כולם, עם כרס קטנה, יושבים במבט נחוש, מסתכלים על כל האחרים שבאו ואומרים עליהם איזה מטורפים, כשכולם בטוחים שרק בזכות העידוד שלהם הגביע יגיע לתל־אביב.
אני מודה, שהאמונה שהקהל מנצח משחקים תמיד הצחיקה אותי - זאת אומרת, אל תבינו אותי לא נכון, תמיד טוב שיש עידוד, אבל אני באופן אישי מעדיף שיהיה לנו בקבוצה גם שחקן שקולע ב-60 אחוז מהשלוש ומישהו גבוה שירביץ חזק לחבר'ה בצד השני.
אבל כשהרוסים עולים וה-9,000 מטורפים-מקריחים שלנו מתחילים לצעוק בוז וגורמים למשקפיים של יורם ארבל להיסדק, אני בטוח שהמשחק שלנו. כל העיתונאים מסביב לועגים לי - "זה מה שקורה כשמביאים אוהד סטנדאפיסט. התחזיות שלו מצחיקות".
לפני שהמשחק מתחיל אני יורד למגרש, האבטחה השנה קפדנית במיוחד ומזכירה את האבטחה בקניון רננים. בקיצור אין אבטחה. אני מחבק את פניני. הוא בתגובה צובט אותי ואומר משהו על אחותי, שאי־אפשר להביא בכתב. אחר כך הוא מתנצל, הוא אומר שהרגלים של לוחם ותיק אי-אפשר לשנות. אני מבטיח לו, "השנה זה קורה, פניני. אני גונב לך את הגביע ומניף אותו לפניך". "אמן", הוא אומר.
תגידו עליו מה שתגידו, הוא ובלו הם שני השחקנים הכי נחושים במגרש. במחצית שמונה נקודות לרוסים. אני אופטימי. שמונה זה לא הרבה. העיתונאים המנוסים מנידים בראשם בבוז כלפיי ומזמינים בטלפון טיסות מוקדמות חזרה לארץ. בדקות האחרונות אני מסיר כל חזות של אובייקטיביות - בלב יציע העיתונאים, איפה שכולם יושבים בדממה ורושמים - אני עומד על השולחן וצועק 'יאללה מכבי'.
כשהסל האחרון נכנס, אני רץ למגרש, עוקף את השוטר האיטלקי הבודד שמאבטח וקופץ על סופו כשאני מודה בצרחות בקיום האל. כולם מסכימים שראינו נס. זה שהשחקנים שלנו שמרו מצוין 40 דקות, זה כמובן לא קשור. וזה שבלו כבר קלע כמה קליעות כאלה בחייו, או שטייריס רייס לא קורא פרשנים ומתחילת השנה הוא אחד הגארדים הקשוחים והאמיצים באירופה, זה כמובן לא ההסבר האמיתי.
לנס הזה יש שם ופנים, והוא מדבר בעברית שתורגמה על ידי המתרגם האוטומטי של גוגל. קוראים לו דייויד בלאט. ואולי הנס האמיתי זה שלא פיטרו אותו בתחילת השנה. צבא השכירים הרוסי, שחקנים שבאו לשחק בשביל כסף, שעזבו מועדוני בית, שהלכו אחרי הכיס ולא אחרי הנשמה, יושבים ומחזיקים את הראש. אתה צריך שחקנים עם לב בשביל לגנוב גביע.
בסיום אני רואה את הילד של רייס רץ אליו בהילוך איטי ומחבק אותו. שני אוהדים מכרמיאל ממררים בבכי - "הוא גדל בהארלם ואז האישה שהוא אהב עזבה אותו והוא חד־הורי".
אני תופס אחריות ומנסה להוריד את האוהדים לקרקע. המשימה לא הושלמה, וחוץ מחולצה בזארה לאישה צריך להביא ממילאנו גם את הגביע. המשחק
הערב יהיה הרבה יותר קשה, לריאל יש שחקני בית שיודעים להילחם, ויש להם אוהדים יותר מכפול מהרוסים. לפחות 120.
לנו, יחד עם המטוסים שמגיעים היום מישראל כמו במבצע צבאי, בטיסה נמוכה מתחת לרדאר, יהיו לפחות 10,000 אוהדים ביציעים, ועוד אחד ביציע העיתונות, ליצן שלא יאבד את האמונה גם אם הם יובילו בעשרים. ביחד ננסה להביס את השד המדרידאי ולהביא את הנס הנוסף. הנה הגיע סמס מאמא שלי - "אני בדרך אליך בן שלי, באה לחגוג עם הגביע, החזרתי אותך לווטסאפ".
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
צפו: שכונה שלמה בפ''ת חוגגת את הניצחון של מכבי ת''א במילאנו
צפו: שחקני סביליה התנשקו על הפודיום
צפו בקרב שהסתיים לאחר 2 שניות בלבד
לפנייה לכתב/ת 
