5 תובנות על פסטיבל יערות מנשה
כמה טוב שאפשר לראות ביער אחד גם הופעה של שלומי שבן ומרסדס בנד, וגם של להקות צעירות כמו האיינג'לסי. עמי פרידמן בילה סוף שבוע בפסטיבל יערות מנשה - ליד הבמות (הרחוקות מהחניה), הדוכנים (היקרים בטירוף), והקהל (שהיה לגמרי בעניין) - וחזר עם תובנות
1. זה לא אינדינגב
פסטיבל יערות מנשה אינו אחיו התאום והצפוני של "אינדינגב". חשוב לציין זאת, שכן עבור אלו שלא ביקרו בו מעולם נדמה מרחוק כי מדובר בחוויה חופפת לאטרקציה הסתווית המדברית, וייתכן שהיו בעבר גם ניסיונות לשווקו ככזה.
אבל בעוד בין שני הפסטיבלים נקודות השקה מסוימות (מיקום גיאוגרפי פסטורלי, רוב של אמני אינדי, מיצבים אמנותיים פתוחים לפרשנות, שירותים כימיים) מדובר למעשה בשתי חיות מזן אחרת לגמרי: בעוד "אינדינגב" הוא חגיגת פורקן פרועה שכולה שיר הלל למדבר וליצירה העצמאית בישראל, פסטיבל "יערות מנשה" מעניק חוויה דומה אך מאופקת יותר, כמעט אינטימית. נדמה כי כמות המשפחות הצעירות ובני הנוער במקום גבוהה במיוחד, מה שאמנם לא פוגע באווירת החופש והשחרור, אך בהחלט ממתן אותה במידה.
לעתים נדמה כי פי"מ הוא חגיגה של קהילה סגורה ומשפחתית, שפותחת שעריה בפני אורחי הפסטיבל - אך משאירה אותם בצלמו, ולא מאפשרת את עיצובו כאוות נפשם של הפוקדים אותו. אין בך כל רע, אגב. השילוב הנינוח בין הירוק הצפוני לבין המוזיקאים השונים בהחלט מספק את חווית שבירת השגרה, אותה מחפש מי שבחר לצאת מהעיר ולהתחפר עמוק בתוך יער במשך סוף שבוע שלם.
2. אין מקום להשוואה
קשה למדוד את הופעות הפסטיבל מבחינה איכותית, ואין ממש צורך בכך למען האמת. בעוד עבור אומנים מסוימים מדובר בבמה חשובה, פלטפורמה להצגת מרכולתם האמנותית וכלי חשוב בהפצתה. עבור אחרים, מבוססים יותר, זו עוד תחנה בתחזוק מעמדם הנוכחי (ולראייה - כוס הבירה בידו של סולן מרסדס בנד הנינוח גל תורן, שנדמה כי לא הונחה לרגע במהלך הופעה שלמה). זה יוצר תמהיל מעניין, שילוב צבעוני בין מוזיקאים פופולריים כמו שלמה גרוניך, עמיר לב או שלומי שבן; לצד הרכבים כמו האיינג'לסי, ועדת חריגים או אורי בראונר כינרות, שניגשו להופעותיהם בפסטיבל ברצינות הראויה לאמנים בתהליך טיפוס סיזיפי.
הקספרים העניקו לקהל משוחד ומאוהב שורה (ארוכה) של להיטים עם אפס עצירות בין השירים (ואפילו מחווה קטנה לפיקסיז), הקאט אאוט קלאב של ניצן חורש הזיעו וירקו דם עבור כל מי שבא לראותם - וזה השתלם להם. ההרכבים הצעירים "HaYelala" ו-"ISAIAH" התגלו כהבטחה לעתיד, גרסאות מקומיות וראויות לפליט פוקסס, בעוד "הפרטיזנים" של עמי שליו הם יותר עניין של שואו חסר גבולות - וברגעים מסוימים תאונת דרכים שקשה להסיר ממנה את העיניים.
ההבדלים באיכות ההופעות הן תוצאה של שעטנז מוזיקלי של הרכבים בשלבים שונים של התפתחותם, והוא תורם ליצירת חוויה שיש בה מהכל. בוסר מול בשלות, וירטואוזיות מוזיקלית מול אמנות ההופעה, אנונימיות מוחלטת מול תהילה בת שני עשורים.
3. הקהל בעניין
ובעניין אותה תהילה. מעניין לראות שגם היום כמו פעם, הרכב כמו מופע הארנבות של ד"ר קספר הוא זה שמתקבל באהדה הגדולה מכולם. זה לא מובן מאליו בהתחשב בעובדה שמדובר בהרכב שפרץ לפני עשרים שנה. גם היום כמו אז, להיטים כמו "סקס", "אחלום לנצח" ו"בשמלה אדומה" הם אלו שהתקבלו בשאגות התלהבות, בזמן ששי להב ואורן ברזילי זכו לקבלת פנים של הילדים המגניבים ביותר בשכונה, כשירו צרורות של להיטים אל קהל צמא לחומרים מוכרים.
עם זאת, גם מרסדס בנד הצעירים יותר זכו לכבוד של מלכים, בעיקר כי מדובר בהופעת הרוק הטובה ביותר בארץ כרגע, של הרכב שמבין היטב את עצמו ואת הקהל שלו. נחמד, אגב, שהחיבוק לא היה רק מנת חלקם של ההרכבים המבוססים יותר. גם אומנים פחות מוכרים, דוגמת REO או הגרוב אמבסדורז, קיבלו מנת התעניינות ראויה, מקהל שבא לעשות שמח ולתת צ'אנס. אולי בכל זאת יש תקווה.
4. מילה קטנה על ארגון
נכון, הפקת פסטיבל אינה עניין פשוט, ועצם העובדה שהאירוע הזה מתקיים בפעם השישית היא לא פחות מנס תרבותי קטן. ועדיין, יש לפסטיבל יערות מנשה עוד לאן לגדול ולהתפתח ברמה הלוגיסטית - אם מבחינת חלוקה הגיונית בין המופיעים על הבמות השונות, עמידה בלוחות זמנים או איזון הסאונד בין הבמות. גם מבחינת ההגעה למקום (נסיעה ארוכה במיוחד על שביל עפר, חניה מרוחקת ממתחם הפסטיבל והמתנה למיניבוסים, שמסרבלות את עניין הכניסה והיציאה) לא מדובר בחוויה נוחה במיוחד.
אבל כל אלו נסלחים. לעומת זאת, אין כל הסבר הגיוני לרמת המחירים הגבוהה בכל דוכני המזון והשתייה במתחם, שהזכירה בר תל אביבי ממוצע. חצי כוס גולדסטאר ב-25 שקלים, פיתה דרוזית ב-20, פחית קולה ב-10 שקלים. מעט מוזר שבפסטיבל שכולו מושתת על טהרת ה-DIY, אהבת האדם, מוזיקה, טבע וסדנאות ניו אייג', דווקא דוכני המזון (ואגב, מאיפה לעזאזל הגיע ההיגיון של מיקום המזון הטבעוני ליד דוכן כריכי האסאדו?) דגמנו חזירות קפיטליסטית תמוהה במיוחד, בקונטקסט הנוכחי.
5. בכל זאת, נהנינו למרות הכל
אבל דוכני מזון חד פעמי (מהסוג שלא חוזרים אליהם שנית) בצד, פסטיבל יערות מנשה הוא אטרקציה מבורכת באזורנו, הנוהג לתחום את אמניו הצעירים בעיקר בין גבולות תל אביב. הלינה בין העצים והמפגש עם האמנים המבוססים מהנה במיוחד, מתן הצ'אנס לאלו הפחות מוכרים חשוב עבור ביסוס תרבות ההמשך. גם הבחירה לא להתמקד בז'אנר מוזיקלי אחד ולהציע מגוון שכולל בין היתר הופעות רוק, אלקטרו, טראנס, גרוב ופולק הוא מראה מדויקת של הנוף המוזיקלי העכשווי.
מבחינה זו פסטיבל יערות מנשה הוא מראה די מדויקת של מה שקורה בעולם כרגע ויש בו משהו עבור כל אחד. יותר מכל זהו השילוב הצבעוני בין הנוף, הקהלים והאומנים השונים, שיוצר חוויה לא מחייבת שכל אחד יכול לתרגם אותה במונחי ההנאה שלו. אז מה אם הפלאפל קצת מפוקפק.
