שיר אחרי מלחמה / טור
אני מקנא באוהדים, אני מקנא במכבי על שהם עשו דבר אדיר ואני רק כותב על זה, אבל אני הכי מקנא למאמן המופלא. עידו אשד לא מתבייש להודות ברגש המציף אותו
שריקת סיום למשחק מהמם, בו מכבי שלטה לכל אורכו, גם בדקות בהן היתה בפיגור. רבבה צהובה משתוללת ביציעים, שחקנים מקבלים גביעים קטנים וגיא פניני מניף אחד גדול. אני מחליט לנטוש לרגע את עמדת הפרשן ומחפש את הרגש הפרימיטיבי ביותר שעולה בי. ואני מזהה קנאה. קנאה פשוטה וטהורה, קנאה טובה ומפרגנת, קנאה על שהם כן ואני לא, על שהם שם ואני פה, על שהם עשו דבר אדיר ואני רק כותב על זה. לא סתם בעברית קנאה היא צהובה.
מכבי תל אביב אלופת אירופה - כל הידיעות:
- מדהים: מכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה
- צפו בחגיגות במילאנו
- בכיכר רבין קפצו למזרקות
- בלאט לפרס: "הגביע הזה הוא מתנת פרידה בשבילך"
- דייויד בלאט הוציא 250 אחוז / מליניאק
- והרשת חוגגת את הניצחון הצהוב
- צפו במופע המטורף של שון ג'יימס
אני מקנא באוהדים שלבשו צהוב מאז יום שישי, השתלטו על מילאנו או על הספה מול המסך, שרו והאמינו שמכבי תיתן להם, והיא נתנה. מקנא בשחקנים שחוו עונה הפכפכה כזו, ואז סוף שבוע סוער שכזה, שמתחיל בזהירות, מקבל תפנית היסטרית בעשר שניות גורליות, ומסתיים בקרשנדו מהדהד שמדהים את אירופה, על פודיום של מספר 1, עם גביע היורוליג בידיהם. לא בטוח כמה מהם יזכו שוב למעמד הזה. דייויד בלו, שכבר יש לו אחד, יספר להם שזו עדיין חוויה של פעם בחיים.
אבל הכי אני מקנא למאמן המופלא שיש להם, שמהגב שלו ירדו בזה אחר זה – קוף, גורילה, ממותה וגודזילה, וחזרו לספרי האגדות. הרי גם אילו הפסיד 3:2 למילאנו בהצלבה זו היתה עונה גדולה. ואף אם היה מנוצח על ידי צסק"א בחצי זו היתה מכונה עונה נפלאה. ובוודאי שלו היה מובס בגמר לריאל הגדולה, היינו קוראים לה עונה הירואית.
אבל הוא לא הפסיד, לא נוצח ובוודאי שלא הובס בארבעת המשחקים המכריעים האחרונים. כשהכסף היה על השולחן, הוא הגיע מוכן, פירק לגורמים את מילאנו ואירח במקומה את הפיינל פור, עקץ את צסק"א הגדולה והביס מנטאלית ופיזית את הקבוצה הכי טובה באירופה השנה, ריאל מדריד. הכי טובה עד אמש. עד הזמן שמחליטים מי האלוף. ודייויד בלאט הוא הראוי מכולם להיות המאמן של אלופת אירופה.
במשחק המכריע של העונה מכבי לא גנבה גביע, אלא ניהלה את המשחק בקצב שלה, שיחקה כדורסל טוב יותר, וניצחה בצדק. אף אחד לא מנצח את מכבי שלוש פעמים בעונה (לא ריאל וגם לא צסק"א), הרבה בזכות אבי אבן וצוות הסקאוטינג – שעושים המון עבודה שחורה ויעילה במשרד האחורי. הכל היה מוכן. יול נעצר, מירוטיץ' עוכב לחקירה, רודי חטף על הפתיחה בומבה מסופו והרהיטים שלו זזו, ובעיקר מכבי התקיפה את התכנית המקובעת של לאסו, גרמה לריאל לאלתר ולצאת מההרגלים שלהם, ולשחק כאינדיבידואלים ולא כקבוצה.
דייויד בלאט הוא מודל לחיקוי לא בדיבורים אלא בעשייה. בעיתות משבר הוא לא דיבר, אלא נתן דוגמה אישית. הגיע שעה קודם לעבודה. צפה בוידאו, העביר עוד אימון אישי, התעלם מהתלבטויות ההנהלה שהודלפו לשליחיה בתקשורת, והמשיך לחייך ולכבד את המועדון, את השחקנים שלו, ואת האוהדים. עבודת המאמן הנגלית אל העין היא כמו חלקו של קרחון מעל המים - החלק הקטן של ניהול משחקים, מענה לראיונות, הופעות במסיבות עיתונאים. את העבודה האמיתית הוא עושה רחוק מהעין אבל קרוב ללב של החיילים שלו. ולא מפתיע שבחצי הגמר ובגמר הם נלחמו בשביל המפקד שלהם, יותר משחקני כל קבוצה אחרת. וזהו שיר אחרי מלחמה. הוא תמיד מזכיר לי תקווה.
ועם אילו שחקנים זכה בלאט באליפות אירופה? טייריס "שב בצד" רייס שהגיע מבאיירן מינכן הבינונית, אלכס "יאללה למטוס" טיוס ששיחק באשדוד רק לפני שנתיים, עם סופו "תלך תבוא", דווין "לא מופיע" סמית', ריקי "היקאפ" היקמן, ודייויד "סייקו קילר" בלו שכבר פרש ורצה להיות פרשן, ושחזרתו ממש עם פתיחת העונה הביאה לבלאגן ותרמה לפתיחה הצולעת. בדיעבד זה היה המהלך ששינה את העונה. לא בכדי קיבל פניני הוראה לקחת איתו את בלו להנפה - מכבי חושבת קדימה, וצריכה את הידית החמה באירופה. לקשור אותו לסל בנוקיה.
דייויד בלאט קורא לספסל שלו ה-"Second starters", או "החמישייה הפותחת השנייה", וזה אולי משקף את כל הגישה שלו במשפט אחד. אכפת לו מכולם, וגם כשהעביר סדרות חינוך לשחקנים, זה היה כדי שהם ישתפרו. היקמן הגיע לחמישיה השניה בירוליג, רייס MVP של הפיינל פור, סופו מוכן לשלם כדי לשחק במכבי, ובלו שחקן על. באופן סימבולי מכבי הובילה 78:77 לקראת הסיום, ובאופן סימבולי טייריס רייס קלע את הנקודות האלה. האחוזים של מכבי כשהיא עוברת בתוצאה הזו שווה בערך לאחוזי העונשין הכמעט מושלמים שלה בגמר. ההשראה והחיבור להסטוריה ולעבר המפואר נכחו בכל רגע בפיינל פור הזה, דרך האוהדים, דרך ההנהלה, דרך הזיכרון והמסורת שמכבי מביאה איתה לכל פינה באירופה.
"הדוד סם כוכב עליון... מוכר לי נשק ורובים..."
על הנושא הזה כתבתי בטור הראשון של העונה, והבטחתי להתייחס אליו שוב רק בסיום. יחסי ישראל אמריקה כפי שהם מתבטאים בסגל של מכבי מעט צורמים לחלק מאוהדי הכדורסל, בינהם גם של מכבי עצמה. עוד לפני 40 שנה השתומם סשה גומלסקי, מאמן צסק"א המיתולוגית: "איך קבוצה מאסיה עם שחקנים מאמריקה זוכה באליפות אירופה?". אבל ההזדהות האותנטית של ציבור ענק במשך סוף השבוע הנפלא הזה לא היתה עם הלאום ובחלקה גם לא עם הקבוצה, אלא
עם האנדרדוג, קטן התקציב ורב המוטיבציה, ועם הצניעות והגישה הבלתי מתפשרת של בלאט והשחקנים שלו.
להילחם עד הרגע האחרון, להאמין גם כשהמצב קשה, לבצע באופן מושלם תחת לחץ, לראות באנדרדוג עמדת יתרון - אלה תכונות וערכים שמדינת ישראל גדלה עליהם, ומהווים חלק מהאתוס שלה.
ולכן צברה מכבי הזדהות גדולה גם אצל ציבור רחב יותר שאינו אוהד שלה. וכל זמן שמכבי משחקת לפי החוקים אי אפשר להתלונן כלפיה. מי שרוצה שינוי, יצטרך לשנות את החוקים. את השאלה כמה זה טוב לכדורסל הישראלי נשאיר מחוץ לדיון. גם השאלה מה היה קורה אם היו סדרות ביורוליג. מכבי לא קבעה את החוקים האלה. וזה הזמן לשמוח.
והעתיד? בלאט ישמח להישאר בתל אביב תחת חוזה ארוך טווח ומוגבר סמכויות. במשך ארבע שנים הוא מוציא קסמים מסגל שלא בהכרח הוא בוחר ובונה בעצמו. בינתיים בלאט הביא גמר, פעמיים הצלבה ועכשיו גביע. תארו לכם מה יפיק מקבוצה שהוא יתווה ויתאים לפי תפיסתו. נראה שגם להנהלה נפל האסימון והיא מבינה שאין לו תחליף, כי הוא רק מחזק ומגבה את גישתם - לא להשתולל בהשקעה הכספית. "לקחנו אליפות אירופה עם תקציב עשירי בגודלו. למה להשקיע יותר?". רק גישתו הפרגמטית של בלאט ויכולתו המקצועית המשובחת יצליחו באקלים שההנהלה מנסה לייצר. כך שהם כלואים יחד, האחד עם השני, באותו תא בהיכל. ובכן, יש רק השקעה אחת נכונה -– להכפיל למאמן את השכר, להאריך לו את החוזה לחמש שנים, ולתת לו לבנות לבד את הקבוצה. כי הם מתאימים באופן מושלם, "כמו כלים שלובים, אני ואת, ביחד, מתמלאים עד קו הלב". מודה, אני מקנא. מברוק.
לפנייה לכתב/ת 
