"אורפאן בלק": האישה שתדהים אתכם

תארו לעצמכן את הסיטואציה הבאה: לילה, אורות של תחנת רכבת מלווים אתכן, אתן הולכות על הרציף אל עבר הרכבת האחרונה. די קר בחוץ, מעיל עור קצר מגן עליכן ותרמיל שחור על גבכן. נהמת הקטר המתקרב נשמעת ברקע, וצדודית של אשה לבוש בהידור עם עקבים גבוהים נגלית לעיניכם לרגע – והאשה הזאת, אלוהים אדירים, היא קופי מושלם שלכן. שתי טיפות מים, שני תרמילי אפונה, שני סלפיז בהפרש של שנייה, רק שאצלה השיער אסוף על העורף. ובעוד המוח מנסה להתמודד עם המראה, האשה הזאת חולצת את נעליה וקופצת אל מותה מתחת לקטר. קאט. סצנת פתיחה.

סצנת הפתיחה של "אורפאן בלק" 

"אורפאן בלק", עונה ראשונה ב–VOD, חינם. מהרו פן תאחרו, כי היא מציעה לא רק את הסצנה המדהימה הזאת, שבגללה כבר מתחשק לשלוח פרחים לתסריטאי הגאון, אלא גם עשרה פרקים (בהם צפיתי בשבת קסומה אחת) עמוסים במתח, קונספירציה, תפניות חדות אבל אמינות בעלילה, דם, דמעות, דפיקות לב מואצות, מקרי מוות מרובים ואכזריים במיוחד ואיש אחד עם זנב.

ומעל ומתחת לכל אלה יש גם שתי שאלות נוקבות על זהות אישית והנדסה ביולוגית, ושחקנית מדהימה ששמה טטיאנה מסלאני, והיא אחראית כאן לגילום של שמונה או תשע דמויות - בשלב מסוים מפסיקים לספור כי מקבלים סחרחורת - מובחנות ושונות זו מזו, חזקות ומעניינות ועמוקות כל אחת בזכות עצמה.

אמנות להמונים

שרה מאנינג (מעיל עור שחור, תרמיל וחזות עזובה של ילדת-מוסדות שישותה אומרת "באמא שלכם תעזבו אותי או שאדקור אתכם"), מנסה להשתחרר מלפיתתו של סוחר הסמים שהוא החבר שלה, בדיוק כשהכפילה שלה קופצת מתחת לגלגלי הרכבת. וברגע אחד, לפני שכוחות ההצלה מגיעים, היא גונבת את התיק שלה, ומאמצת את זהותה. עכשיו היא בת' צ'יילדס, קצינת משטרה עם מפתחות לדירה מהודרת ולחיים שיש בהם – מה? זהו. לא מספרת יותר. כל מילה נוספת תהיה בבחינת ספוילר מכאיב.

בעצם, צריך לומר עוד משהו: ששרה ובת' לא לבד, ושמדובר בסדרה החוקרת את השתלשלות המעשים הנובעים משיבוט. כי פעם, לפני עשרים וכמה שנים, שוחררו לעולם במקומות שונים כתריסר או יותר תינוקות משובטות, וכעת, בשל צירוף נסיבות הכולל תככים דתיים, אגו מטורף של מדענים ותאוות שליטה בלתי נלאית של תאגיד להנדסה גנטית, כולן יפגשו זו את זו בנסיבות הכי לא נעימות שבעולם. לא כולן ייצאו חיות מן המפגש, ורק שרה מאנינג תפענח, לפחות בסוף העונה הראשונה, כמעט את כל הסיפור. או שלא. אין לי מושג כי אני מחכה בנימוס שאלוהי ה-VOD יעלו את העונה השנייה, המשודרת כעת בקנדה - ארץ מכורתה של שרה מאנינג והסדרה כולה.

הרבה דמויות, שחקנית אחת. טטיאנה מסלאני

היוצרים גרהם מנסון וג'ון פוסט לא מוכרים לצופה הישראלי, אבל הם אחראים לאחת מסדרות המתח המפתיעות ביותר בעידן מלא בסדרות מתח מפתיעות, מ"קצה האגם" דרך "הגשר" ועד "פארגו", שכולן מלאות ברעיונות תסריטאיים מצוינים ביותר, ובכל זאת יש ב"אורפאן בלק" משהו שמבדל אותה לטובה כמוצר אמנותי לצריכה המונית.

לא, אנחנו לא אמורים לצפות בדם ואש ותמרות עשן ומוטות ברזל ננעצים בחפים מפשע מתוך הערכה למעשה האמנות, אבל זה קורה כמעט מייד בגלל טטיאנה מסלאני. כשהיא בתפקיד שרה ולובשת את זהותה של בת', אנחנו מתוודעים לאופן שבו שחקן לומד את תפקידו והופך אותו לעור שני. כשהשיבוטים מתרבים ואנחנו כבר יודעים שמסלאני משחקת את כל התפקידים, הפליאה על יכולותיה להביא למסך שלל מבטאים ואופני תנועה, קווי אישיות ומניירות קטנות וגדולות, מתחלפת באמון המוחלט שאנחנו רוחשים לזהויות השונות שלה. התעתוע הזה, המעבר של המוח בין הכרת האמת לאימוץ הבדיה, הוא המתח שעליו מתבסס כל מעשה האמנות כולו, מציור של ואזה בטבע דומם ועד למיצג מחול זועם.

אין לי מושג למה הפסידה לרובין רייט את גלובוס הזהב על התפקיד הראשי הטוב ביותר בסדרת דרמה. אולי כיוון שרייט הגיעה מ"בית הקלפים" המעוטר שבחים, ומסלאני מככבת בסדרה קנדית? לכו תדעו. מכל מקום, בקנדה וקצת מעבר לה מסלאני כבר קיבלה שלל פרסים ואותות הערכה על העבודה המאומצת והכישרון המתפרץ שהושקעו ב"אורפאן בלק".

מצליחה להפתיע בעידן של סדרות מפתיעות. "אורפאן בלק"

הסדרה עצמה זכתה אף היא לשבחי הביקורת הקנדית, ולגמרי בצדק. גם מי שאינו מחובבי הז'אנר, גם מי שקונספירציה לא מדברת אליו ושיבוטים משעממים אותו, ימצא כאן את האנושי-אישי-מרגש. כמו ביחסיה של שרה עם פליקס, אמן מטעם עצמו והגיי הכי ורדרד ביקום, איש שכולו טוב לב והכרת תודה על כך שגדל יחד עם שרה במשפחה אומנת. או - והנה עוד ספוילר קטן - במסע ששרה עורכת בחזרה אל הבת הקטנה שלה, קירה, אותה נטשה מפני שלא ידעה מה לעשות בה, או בעצמה, כאישה בוגרת. או בשאלה הגדולה - מי אני אם אינני לבד בעולם, אם במקום כלשהו מסתובבת כפילה שלי, אמא'לה.

ואם לא היה ברור עד כה – זוהי המלצת צפייה. חמה, מנדנדת אפילו, מסוג ה"אתם חייבים לעצמכם את העונג הזה". אבל "אורפאן בלק" באמת לא זקוקה להמלצה שלי. די בסצינת פתיחה אחת, לעת ערב, בתחנת רכבת, כשעל גבה של שרה מאנינג יש רק תרמיל אחד ובו כל חורבות חייה, ולפתע היא רואה את בת דמותה המושלמת.