פסטיבל קאן: היורוליג של הקולנוע הישראלי
בעוד שבמילאנו חגגו הצהובים את אליפות אירופה, פשטו קולנועני ישראל על הרביירה הצרפתית. בפסטיבל קאן התגעגעו לזוהר של גולן-גלובוס בסרט של הילה מדליה. אליה הצטרפו קרן ידעיה ושירה גפן עם ביטויי עוצמה נשית תוצרת הארץ, וגם רונית אלקבץ ביחד עם אחיה שלומי עם סרטם הנוקב "גט". סקירה
כיבוש קאן על ידי הקולנוע הישראלי מוסיף נחת לאומית על הזכייה של מכבי תל אביב ביורוליג. לא פחות משישה סרטים באורך מלא ועוד אחד קצר התקבלו למסגרות השונות של הפסטיבל היוקרתי - יותר מכל מעצמת קולנוע אחרת שמיוצגת בקאן. עד כדי כך רבים הם הסרטים הישראלים שהגיעו לזירה מרכזית זו, שקשה לעקוב אחר כולם.
עם זאת, לפחות הארבעה שהוצגו עד כה לעורר הרבה תגובות: תגובות משתאות ומוטרדות במקרה של "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה; תגובות משועשעות ומתלבטות במקרה של "בורג" של שירה גפן, תגובות מתפעלות ומזועזעות במקרה של "גט" של רונית ושלומי אלקבץ, או תגובות אפופות נוסטלגיה במקרה של "The Go Go Boys" של הילה מדליה. אלו מיצגים את הקולנוע הישראלי הנשי החדש. בהמשך יוקרנו סרטי הגברים שבחבורה: "הגננת" של נדב לפיד, ו"את לי לילה" אסף קורמן.
"The Go Go Boys" שהוקרן במסגרת תוכנית קאן הקלאסיקס הוא מחווה לדודנים מטבריה, מנחם גולן ויורם גלובוס. אולי אין מדובר בסרט ישראלי למהדרין בכל הנוגע למקורות המימון שלו, אבל בנשמתו אין כמותו לתאר אגדת הצלחה ישראלית, חד פעמית וייחודית שמסמלת יותר מכל גם את השינוי הגדול שעבר על הפסטיבל הזה מבחינת זוהר, פיננסים ונוכחות. אפילו הירקנים משוק גמבטה המקומי שואלים עדיין, לאן נעלמו פרנסי הקולנוע עם הכיס הפתוח והשמות הנוצצים שהעשירו את העיר בשנות ה-80.
ואמנם יש מי שזוכר בקאן את גולן וגלובוס, ראשי חברת ההפקה קאנון, מפציצים את הריביירה בכרזות ענק של צ'אק נוריס וז'אן לוק גודאר, את הסוויטות הענקיות בבבתי המלון היוקרתיים, ואת ההסתערות של קניינים יפנים על הסרט "אסקימו לימון" אותו רצו להפיץ בארצם בסוף שנות ה-70. ומי שלא זוכר, הבמאית מדליה מביאה טעימה מן העבר בסרטה. היא אולי נמנעת מלנתח את ההשקעות המיסתוריות ונתח הרווחים, אבל היא מנדבת תזכורת מלטפת לכך שהקולנוע נע על הרצף שבין אמנות לתעשייה, אך מתקשה להיות שניהם בו זמנית.
גולן כמובן רצה הכל - גם אמנות וגם תעשייה - ולכן ברשימתו הסכיזופרנית דרים בכפיפה אחת כוכבי האקשן צ'אק נוריס, צ'ארלס ברונסון ומייקל דודיקוף, לצד במאי איכות כמו פרנקו זפירלי, רוברט אלטמן, רומן פולנסקי ואנדרה קונצ'לובסקי, שאינו שוכח להזכיר אף פעם את נדיבותם של הדודנים כלפיו כשרק יצא מברית המועצות לעולם החופשי.
אז מה קרה לחלום של שני הישראלים שהגיעו לפסגת העולם? ניתוח לעומק אין פה, ואכן קשה להצביע על הגורם האמיתי, מלבד המצב הכלכלי בעולם והמחסור במזומנים. אלו גורמים גם לאורחים הוליוודים זוהרים להדיר רגליהם מהריביירה היקרה ולהעדיף את טורונטו הקרובה לבית.
מול הזוהר של הדודנים גולן גלובוס, מביאים האחים רונית ושלומי אלקבץ דיוקן חמור ונוקשה בסרטם החדש "גט - המשפט של ויויאן אמסלם", המוקרן במסגרת "שבועיים של במאים", וזוכה לתשבוחות על ידי המבקרים, וגם לעניין מצד הקניינים. מדובר בפרק השלישי בטרילוגיית ויויאן אמסלם של האחים אלקבץ, המבקר את אטימות הממסד הרבני בישראל. הסרט מצולם כולו בתוך חדר אחד, ואין כל מיפתח לים התיכון או לנופי ירושלים. רק אנשים חמורי פנים וחסרי חיוך, חמוצים. רק צחוק מריר ולעגני של הגיבורה הטרגית ויויאן, אותה מגלמת רונית אלקבץ בשליטה מעוררת כבוד.
הטריילר של "גט - המשפט של ויויאן אמסלם"
"גט" הוא סרט משכנע ומקומם. במרכזו אישה שכל רצונה הוא להשתחרר מבעלה, אף שלא הרים עליה יד מעולם. עם זאת, אין בארץ מוסד שישחרר אותה מקולר הנישואין האומללים האלה,
כי הרי בישראל, אין דרך אחרת להיוולד, למות, להינשא ולהתגרש, אלא דרך הממסד הרבני. אחרי אחת ההקרנות, במהלך סידרה של שאלות ותשובות עם היוצרים, מחה בקול גדול אחד מחברי הקהילה היהודית הצרפתית שנכח באולם כי הכל קשר וכזב. "אין דבר כזה בישראל" קבע, והמשיך לצעוק ולא חדל עד שמנהל המסגרת, אדוארד ויינטרוב, שלף את המיקרופון מידו.
קושי מעולם אחר, אך מהטריטוריה הנהירה לנו, מציב סרטה של קרן ידעיה, חביבת קאן מאז זכתה בפרס מצלמת הזהב על "אור" ב-2004. עשר שנים לאחר מכן היא מגיעה למסגרת היוקרתית של "מבט מסויים" (Un Certain Regard) עם סרט דכאוני ההולם מסגרת זו. "הרחק מהיעדרו" הוא סיפור ניצול מיני, פיזי ורגשי שיש לו טעם אופנתי מטריד ומצער בעל עניין אוניברסלי מדאיג. "משה ותמי הם זוג" מכריז הקטלוג. משה בשנות ה-50 לחייו, ותמי פחות מ-20... משה ותמי הם אב ובתו".
הפעם הפוליטיקה גורשה החוצה, ואין כל חסד עם דמות האב, בהופעתו המרשימה של צחי גראד, המפעיל על בתו חיבה ברוטלית. הגבר הבועל את בתו מכל הכוונים וכל אימת שבא לו, גורם לטשטוש מושגים מוחלט של הנערה, הנמלטת אל הבולמיה ולא מסוגלת לברוח מהבעלות הטוטאלית של אביה. היא אולי אף נהנית מכך הנאה מזוכיסטית סקסואלית, הרומזת על הרצון של הקורבן בהתקרבנות.
לצד שני הסרטים המדוברים האלה, שירה גפן היא טארט טאטין. בסיס של בצק מלוח קמעה, שעליו ערומים תפוחים חמוצים מתוקים, וערימת קצפת מעל. "בורג" שלה הוא סיפור תעתועים אופייני ליצירתה. יש להתחבר לסגנון הריאליזם הפנטסטי שלה כדי לזרום איתו.
ומה יותר מפתה מסרט ישראלי על חילופי זהויות בין אמנית מיצג ישראלית למחבלת פלסטינית בפוטנציה? אך הפיצוי והפיתוי תלויים בעינו של המסתכל. חלק מהצופים יצאו משועשעים מההקרנה במסגרת שבוע הביקורת של קאן, בעוד שאחרים נותרו ספקנים, בחוסר ביטחון מה ראו - ריאליטי שווא ממציאות חסרת הגיון, שאינה מתקבלת על הדעת, שרק החיים אותה מנהלים מלחמה אבודה בסכיזופרניה.
לפנייה לכתב/ת 
