נדבקו לכס השלטון. המשחררים הפכו לרודנים
מוגאבה בזימבבואה ואפוורקי באריתריאה: כיצד הפכו מנהיגים נערצים של תנועות שחרור באפריקה לעריצים שהובילו ארצם להרס כלכלי, פוליטי וחברתי?
את הדי חגיגות יום הולדתו ה-90 של נשיא זימבבואה רוברט מוגאבה, שהתקיימו לפני כשלושה חודשים, ליוו צלילים צורמים שמבשרים שמדינה זו נמצאת (שוב) על סף הידרדרות כלכלית.
"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:
פתאום קם אדם: רון פונדק ויזמי שלום פרטיים
/ ליאור להרס
שנאה, הסתה ואובדן זהות. מה קורה למלזיה?
/ ד"ר רן שאולי
גילו את אמריקה: הכסף הגדול בורח מסין
/ ד"ר גיא לרון
20 שנה לרצח העם הרואנדי: לעולם לא עוד?
/ פרופ' עומר מקדום
קורותיהם של זימבבואה, הממוקמת בקצה הדרומי של יבשת אפריקה, ושל מוגאבה שזורים אלה באלה ללא הפרד. מוגאבה היה המנהיג של תנועת השחרור ZANU שהובילה את המושבה רודזיה לשחרור מעול שלטון הקולוניאליזם הבריטי וליצירתה של המדינה העצמאית זימבבואה. עצמאותה של מדינה זו הושגה רק ב-1980, זמן רב לאחר שמרבית מדינות אפריקה יצאו לעצמאותן, ומוגאבה נחשב אז למנהיג נערץ בארצו ומעבר לה.
כיצד הפך, אם כן, ממנהיג כריזמטי ונערץ של תנועת שחרור לעריץ שהוביל את מדינתו להרס כלכלי, פוליטי וחברתי? איזה לקח ניתן להפיק מכך לגבי מנהיגים המסרבים לפנות את כס השלטון במשך עשרות שנים ולאפשר קיומם של תהליכי דמוקרטיזציה אמיתיים במדינותיהם? הדיון בסוגיות אלה רלוונטי כיום יותר מתמיד משום שאפריקה נחשבת כיום ל"יבשת המתעוררת" לפי מדדים כלכליים ואחרים, ומעמדה בזירה הגלובלית הולך ומשתנה במהירות. לצביונן הפוליטי הפנימי של מדינות אלה תהיה השפעה מכרעת על אופן התפתחותה של היבשת והשתלבותה השוויונית יותר בזירה הבינלאומית.
זימבבואה: התקווה נגוזה
לאחר יציאת זימבבואה לעצמאות, חולקו מחדש חלק מאדמות החוות החקלאיות שהיו בבעלות אירופית בלעדית כמעט, ושורה של רפורמות מוצלחות יחסית בתחומי הכלכלה, החינוך והבריאות יצרו תקווה שהמדינה הצעירה צועדת בנתיב בטוח לקדמה ויציבות.
בתחילת שנות האלפיים השתנתה במהירות התמונה המבטיחה. מוגאבה החליט כי יש ליצור מדיניות של "אפריקניזציה" ולהלאים את שאר האדמות והמפעלים הכלכליים שנותרו בבעלות תושבים ממוצא אירופי.
החלטה זו, לצד החלטות שנויות במחלוקת נוספות, הובילה להידרדרותה הכלכלית המהירה של זימבבואה, שזכתה לתארים מפוקפקים כמו המדינה בעלת שיעור האינפלציה הגבוה או אחוזי האבטלה הגבוהים בעולם. הידרדרות זו הובילה כמובן להתרחבות מעגלי האופוזיציה המתנגדים להמשך שלטונו של מוגאבה.
בבחירות 2008 זכתה "התנועה לשינוי דמוקרטי" בזימבבואה (MDC) ברוב בבחירות דמוקרטיות מלאות שנערכו לראשונה במדינה מאז עצמאותה. את מפלגת MDC הוביל יריבו הפוליטי המושבע של מוגאבה, מורדן צ'נגיראי. אלא שמוגאבה הכריז על סיבוב נוסף של בחירות שלווה באיומים ובאלימות רבה כלפי האופוזיציה. ניצחונו של מוגאבה אמנם הוכרז בסוף סיבוב זה, אך בעקבות לחצים פנימיים ובינלאומיים הוסכם על הקמת ממשלת רוטציה לשני המנהיגים.
אריתריאה: הידרדרות בכל התחומים
בשנים האחרונות חלה התאוששות כלכלית מסוימת בזימבבואה, אך הישארותו של מוגאבה בקדמת הזירה הפוליטית, אחרי שנבחר שוב לנשיא ב-2013 בבחירות שנויות במחלוקת, מצביעה על שובה של המדינה לנתיב המצער של הידרדרות והרס מהירים.
במקום אחר ביבשת, הקרוב אלינו יותר בכמה מובנים, שליט אחר שהיה אף הוא מנהיג נערץ של תנועת שחרור מסרב לפנות את כס השלטון ומוביל את מדינתו בנתיבי ההרס הכלכלי, הפוליטי והחברתי. המנהיג המדובר הוא איסיאס אפוורקי, נשיא אריתריאה. מדינה זו, הממוקמת במזרחה של היבשת, יצאה לעצמאות בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת לאחר מאבק בן עשרות שנים בשליטת אתיופיה עליה. את המאבק הנהיג הבחור הכריזמטי אפוורקי, שתנועת "החזית הלאומית לשחרור אריתריאה" (EPLF) בראשותו נחשבה לדגם מוצלח של מאבק עממי אמיתי שהסתמך על משאביה האנושיים של החברה האריתריאית.
בדומה למוגאבה, "תרם" שלטונו הדיקטטורי של אפוורקי להידרדרותה המהירה של המדינה בכל התחומים, ובעיקר להרס "ההון האנושי" שלה, למשל דרך הרס שיטתי ומכוון של מערכת ההשכלה הגבוהה. לא די שאפוורקי מינה עצמו לנשיאה של אוניברסיטת אסמרה הממוקמת בבירה, הוא אף הכריז בהמשך על פירוק המוסד ובנייתו מחדש כמוסד השכלה חלופי בפריפריה.
מיותר לציין כי רק מוסדות חלופיים מעטים מאוד הוקמו, ואף הם מתפקדים בצורה מוגבלת ביותר. בנוסף, הנהיג משטרו של אפוורקי גיוס חובה לצעירים וצעירות, שתקופתו מוקצבת באופן רשמי ל-18 חודשים, אך בפועל עלול להימשך לכל החיים וכולל לעתים קרובות עבודות פרך ועינויים קיצוניים. זו אחת הסיבות לזרם המתמיד של המוני צעירים שבורחים ממדינתם למדינות סמוכות ורחוקות יותר, בהן ישראל.
ייתכן שנדמה כי סיפורים כאלה על מנהיגים עריצים, המסרבים לפנות את כס השלטון ומובילים את מדינותיהם בנתיבי החורבן וההרס, שגרתיים למדי בהקשר של אפריקה, יבשת שנודעה לשמצה בעריצים נצחיים כמעט, כמו למשל אידי אמין באוגנדה, ז'אן בדל בוקסה ברפובליקה המרכז אפריקנית ומנגיסתו היילה מריאם באתיופיה.
דרום אפריקה וניגריה כמודל להצלחה
אולם, ראייה כזו מתעלמת מתהליכי שינוי עצומים, למשל תהליכי דמוקרטיזציה וצמיחה כלכלית, שמתחוללים ביבשת מאז העשור האחרון של המאה שעברה. שתי מדינות המדגימות היטב תהליכי שינוי אלה הן דרום אפריקה וניגריה, מדינות מרכזיות שאף נחשבות מעצמות בקנה מידה יבשתי. בשנה שעברה ליווה העולם כולו למנוחות את נלסון מנדלה, מנהיגה הנערץ של דרום אפריקה במאבקה לעצמאות משלטון המיעוט הלבן ואחריו. בין שאר תרומותיו העצומות של מנדלה למדינתו, חשוב לציין את החלטתו לפרוש מכס השלטון לאחר קדנציה בת חמש שנים.
בכך פתח מנדלה את הזירה הפוליטית לתהליכי דמוקרטיזציה ממשיים, הנמשכים עד עצם היום הזה. בניגריה, המדינה המאוכלסת ביותר ביבשת ובעלת משאבי טבע עצומים, החל תהליך של בחירות דמוקרטיות מלאות, ואף הוגנות ושקופות יחסית, שהובילו לחילופי שלטון בכל מערכת בחירות שהתקיימה מאז ביטול הדיקטטורה במדינה בשנת 1999.
קשה לטעון, כמובן, כי חילופי שלטון תכופים הם בבחינת גלולת הקסם שתרפא את כל תחלואיה של אפריקה. חילופים אלה כרוכים פעמים רבות בהקצנה של מתחים ושסעים פנימיים, שעלולים להתפרץ בסוגים שונים של סכסוכים ואלימות, כפי שמעידים הדיווחים התכופים בתקשורת.
עם זאת, דבקותו של מנהיג בכס השלטון במשך עשרות שנים בוודאי איננה הפתרון המתאים. תהליך ביצור הכוח של משטר מסוג זה מוביל, במרבית המקרים, להתנוונות פוליטית וכלכלית, להקצנת הפערים בתוך החברה ולהידלדלותו של המשאב האנושי בחברות אלה, למשל דרך פגיעה במערכות החינוך ובריחתם של צעירים משכילים, השואפים לתרום ולשנות את פני החברה. מדינות אלה ודאי יתקשו להתמודד עם אתגרי העשור השני של המאה ה-21 באפריקה, המוגדרת כיבשת עם תהליכי הצמיחה הכלכליים המהירים ביותר בעולם כיום, ושואפת להשתלב באופן שוויוני יותר במרחב הגלובלי.
ד"ר אירית בק היא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב וחוקרת במרכז דיין
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם" שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
