"זגורי אימפריה": לא גזענית, מגוונת
דמויות עמוקות שבנויות בחוכמה וברגישות הופכות את הסדרה לאמינה ואהובה: אריאנה מלמד לא מבינה למה כולם מתמקדים באפליה במקום פשוט ליהנות מ"זגורי אימפריה"
בפרק הזה אביתר הזמר נדרש לכתוב תוך שלושה ימים שיר חדש לתחרות "איש השנה". הוא לחוץ. הוא מבקש עזרה מסביבתו. סביבתו, מה היא יודעת? אביר מציע חרוזים דביליים שאהובים על מערכת החינוך, אבל אפילו אביתר מזהה את הזיוף שבהם ואת הכניעה למצלול במקום למשמעות. אביאל, נציג האליטות החדשות, מגויס למשימה ולא עומד בה, ובסוף פונים לאבישג. ואז אבישג, עם עט בפה ובוז בלב, מלמדת את אביתר שיעור ענק בכתיבת שירה ופזמונאות גם יחד, שיעור שהיה יושב היטב בסדנה צפונבונית בבית אריאלה. והיא עושה את זה מבלי להניד עפעף או לחשוב שקורה כאן משהו מיוחד, או שהידע והאינטליגנציה שלה מבדלים אותה מאחיה ויכולים להובילה לקיום טוב יותר.
"זגורי אימפריה" לא מגחיכה מרוקאים. היא פשוט לא מתכתבת עם שום סטריאוטיפ שיוחס למרוקאים בפוליטיקה של השיח העדתי, ובוחרת במגוון כה גדול של אפיוני-דמויות, שאפשר לטעות בה. תראו מה כן מגחיך: היחס השבלוני-שוויוני לכל הדמויות של "עממיות" כאל פרחות איומות, שכל מה שמעניין אותן בעולם זה פן ולהסתלבט על אשכנזים. או היחס אל כל הדמויות ב"סברי מרנן" כמי שהמשפחתיות שלהן בהכרח מותנית בשאלה אם אכלו מז'לוף או שלייקלעך.
ב"זגורי אימפריה" יש אפשרויות בחירה רבות, וברור שכל בחירה היא גם אמירה משמעותית על הזהות, וכמה מהן מוגשות לצופה עם חיוך ציני קטן של היוצר והשחקנים. קחו למשל את אביאל, שכבר שכחנו שהוא עוז זהבי, הבוחר בהשתכנזות. מחיר הבחירה הוא הכחשה כמעט טוטאלית של המקום והאנשים מהם בא, וההסתבכות של אביאל עם הקללה של הסבא וירושת הפלאפל הבעייתית שלו מעידים שבחירה כזאת לא יכולה להיות חד משמעית, חלקה ומוצלחת.
אלה כללים הלקוחים משפת הדרמה, אבל הם אמינים עד כדי כך שהם מתפרשים לצופים כ"חלק מהחיים". הבחירה בליהוק גם היא מבריקה: לא, אתה לא צריך להיות מרוקאי מלידה כדי לשחק מרוקאי. אתה צריך להיות שחקן טוב כדי להביא למסך דמות רב רובדית עם עומק ויצרים מתפרצים ונטייה לטראגיות.
ועכשיו קחו את ההיפך הגמור: אבישג, ברוכת כשרונות ולא מודעת ליכולותיה, אינטליגנטית להפליא ותקועה עם דודו הדביל ותחילתו של הריון לא רצוי. האם היא בוחרת להיעתר לגמרי לחיזוריו של כתבנו האשכנזי שהולך איתה לאופרה? מה פתאום. היא תשתעמם ותבהיר היטב מדוע השתעממה, היא תשכב איתו בליל הסדר ותלך משם מייד בתחושה של גועל. העבותות המשפחתיים, העצלות וחוסר הרצון למרוד תוחמים את יכולותיה בחדר קטן אחד עם טאפטים מיושנים – אין דרך טובה יותר להביע את מצבן של נשים מזרחיות רבות מדי מהפריפריה.
ועל כל דמות של ילדי משפחת זגורי שתראו על המסך, מייצר עבורכם מאור זגורי גם את ההיפך - או שלא. תבחרו בעצמכם. אביתר הפושע הקטן ואחיו השוטר הלא יוצלח (במשחק מצוין של קובי מיימון), אביר (אייל שיקרצי, שחקן נשמה ואחד שעוד נראה הרבה על המסך), "הילד הרע" שמנסה לשרוד במשפחה בהתנהגות פרובוקטיבית שכל תכליתה מעט תשומת לב, ואביגיל "הילדה הטובה" שעושה בדיוק אותו הדבר בצורה חרדתית, מירי ואבישג, שהן הפכים כל כך בולטים עד שאיבתן זו לזו חורכת את המסך, וכן - אביאל ואבישי. האחד זכה בכל היתרונות שאלוהים מעניק ככה סתם, אבל לוקה בנכות רגשית מושלמת בבואו לבטא אהבה, והאחר, שהחיים התעמרו בו והותירו אותו עם פגיעת ראש ופיגור, ובקלות כזו מאוהב בשמרית.
לפרק את המאמא
וכמובן, הכל מעמיק ומסתבך כשבוחנים את הדמויות של המבוגרים האחראיים (או שלא) - ושרה פון שווארצה בתפקיד ויויאן אם המשפחה מאפילה על כולן. ושוב שחקנית אשכנזיה? לא, שוב שחקנית משובחת. רוצים דרמה טובה? היא חייבת לחרוג מן הסטריאוטיפים של השיח העדתי גם ברמת הליהוק.
אני בטוחה שמאור זגורי נהנה לפרק את הסטריאוטיפ של המאמא, או מאמו כפי שילדיה קוראים לה, המרוקאית. לא מצאתם כאן - ולא במקרה - משפחה חמה ומלוכדת שבראשה מטריארכית עשויה ללא חת. ויויאן היא אוסף מדהים של חולשות וחוזקות, תחמנות וכניעה למוסכמות, אהבה עזה לילדים ועיוורון מוחלט לצרכיהם, יכולת להתמודד עם המציאות בכלים של ההגמוניה ובוז לכלים הללו.
דווקא הדמות הפחות מוצלחת באפיוניה היא זו של אלברט זגורי, אבי המשפחה, שלמרות כל ניסיונותיו של משה איבגי להעניק לה חיים, כורעת תחת נטל הפאסיביות שהתסריט כופה עליה. תחמן קטן, קמצן, ממורמר, מוכה רגשית, טיראן ביתי, חזק על חלשים - כל זה נכון, אבל לא לגמרי מתגבש, ואולי גם זה מאפיין של הדמות: ניסיונה הכושל לחיות בשני עולמות - היקום של הפטריארך המרוקאי כפי שהוא צריך להיות בעיניו, והיקום המציאותי שאין בו עוד מקום לדמויות כאלה.
החיבור בין הידע והזהות העדתית הוא גם זה שבונה את דמותה של ליזי (נינט טייב התבגרה ביכולות שלה להביא למסך מישהי שאיננה נינט טייב): ההכרה בכוחות שלה היא גם הכרה במגבלות של הרציונליות. מכשפות חיו תמיד מחוץ למיינסטרים ומחוץ לממסד שלא מסוגל להבין כיצד רכשו את הידע שלהן. על פי חוקי הדרמה, ליזי לא יכולה להשתחרר מבדידותה עד שיפורק המתח האירוטי בינה לבין אביאל. על פי חוקי השיח העדתי, ליזי היא אמנית-שחור מן הדור הבא, אחת שבחרה בעולם הידע המיסטי המזוהה עם העדתיות, אף שהיתה לה אפשרות להתחבר לעולמות אחרים. לא נכבד את הבחירה שלה?
ועדיין יש כאלה שטוענים כי "זה לא אותנטי". ובכן, "אותנטיות" איננה ערך אמנותי. עצם השיפוט בדבר "אותנטיות" הוא שיפוט כפייתי, מגביל וסטריאוטיפי. בדרמה מה שנחוץ ליצור הוא אמינות. אמינות היא אותה תכונה חמקמקה שמושיבה אתכם מול המסך ומשכיחה מכם את העובדה שיש כאן בסך הכל פיקסלים מתרוצצים ומדברים על פי תסריט מוכתב מראש, לא בני אדם. אמינות בונים באמצעות עומק של דמויות, מגוון של אופציות להזדהות והיעדר שיפוטיות. את כל אלה ידע מאור זגורי להביא לסדרה שרבים כל כך אוהבים. היום פרק 19. תבואו, יהיה שמח. ואמין.