אמא ואמא באות לגן (הדתי)
לראשונה בישראל: ספר ילדים שמציג מודל משפחתי לסבי מאת תהילה גולדברג, דתייה שחיה עם בת זוג, ומייחלת למשפחה. בגני חמ"ד כבר אפשר למצוא את הספר, דוגמה לדרך הארוכה שעבר המגזר בתקופה לא ארוכה. "היום לילדים 'דוסים' יש דודים ודודות שהם שתי אימהות או שני אבות"
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
קראו עוד בערוץ היהדות:
- עבודה זרה במירון ובמילאנו/ קובי נחשוני
- מדוע אין לאף רב אומץ לבטל טבילה במקווה?
- נאמר זאת כך: סב-סבכם לא שמע על בר כוכבא/
אסתר שקלים
באופן מפתיע, טוענת גולדברג כי מדף ספרות הילדים הישראלית טרם פגש בספר המציג מודל משפחתי של שתי אימהות. "יש כמה ספרי ילדים עם שני אבות. וזה מוזר במיוחד, כי יש המון ילדים ישראלים שגדלו במשפחות עם שתי אימהות. מן הסתם, יש הרבה יותר ילדים למשפחות לסביות, ולו מטעמים טכניים שזה פשוט יותר קל. יש גם לא מעט סופרות לסביות, ומדף הספרים המכובד מכיל מגוון רחב, מפרוזה ועד ספרות עיון ושירה, ובכל זאת, ספר ילדים אין".
איך זה קרה?
"גם הספרים עם שני האבות לא נכתבו על ידי זוג כזה, אלא על ידי הסבתא או מישהו אחר שמעורב בסיטואציה, ורצה להציג את זה לעולם. מה ששונה בספר הזה, הוא העובדה שמדובר בשתי אימהות כתיאור מציאות. לא מתעסקים עם זה מעבר לזה. הספרים האחרים היו עסוקים בלהסביר את ה'למה', אבל זה מיותר. בעיניי, ילדים לא צריכים הסברים, אלא יותר דמיות להזדהות אתן. המציאות כבר קיימת, והספר והוא פשוט שיקוף של הסיטואציה החברתית הנוכחית".
"בגיל 24 התחלתי לחיות"
תהילה גולדברג, בעברה גננת אנתרופוסופית, והיום מאיירת וגרפיקאית, מתארת את "הסיפור על תכלת הצב ועל ילד מחמד" (הוצאת "פשוש") כ"ספר הכי 'אנטי-ארון' שיש", כדבריה. "לא בביקורתיות, אבל מוקד ההתרחשות הוא במקום ציבורי. יש פה נראות מאוד רכה. ניכר שגם הצבות וגם האימהות מאוד אוהבות אחת את השנייה, והעלילה משחררת מכל המתח שסביב. הספר לא משתף פעולה עם משהו שגורם, לכאורה, לאי-נוחות".
בגיל 17 ידעה תהילה גולדברג שהיא לסבית. היא אולי לא הכירה את "השם המפורש" של מה שחשה, בסביבה הומוגנית בעלת דגם משפחתי אחיד,
אבל היא ידעה. גולדברג גדלה במשפחה דתית-לאומית "קלאסית", כבת שלישית לשבעה אחים ואחיות. "לא היו לי אז את המונחים להגדיר את זה, אפילו", היא משחזרת, "אבל הידיעה שזה אני כבר הייתה שם".
שבע שנים מייסרות עברו עד שהזהות המינית יצאה מהארון, "ובעיניי זו הייתה הקלה מאוד גדולה, גם אם לא כל המשפחה שלי קיבלה את זה בצורה טובה. החיים שלי נהיו רק טובים יותר. היציאה הרפתה משהו מאוד-מאוד מתוח וקשה שליווה את חיי במשך הרבה שנים. היא נתנה לי את האפשרות להתחיל סוף-סוף את חיי בגיל 24".
עשור שלם חלף, אהבתה לילדים תורגמה לעבודה מאתגרת כגננת אנתרופוסופית, ושם גם נבט הספר: "אנתרופוסופים מאוד מאמינים בלספר סיפורים לילדים", היא אומרת. "סיפרתי המון, אבל בראש היה לי סיפור שרציתי לעשות אתו משהו 'מעבר'. עבדתי על הספר הזה המון-המון זמן, כמעט שנתיים, על כל מילה ואיור.
"במחשבה לאחור, אני לא יודעת להגיד מה הוביל למה: הרעיון של 'שתי אימהות' לספר - או שרציתי לכתוב משהו שישקף את כמיהתי למשפחה העתידית שלי".
המרחק הלא ייאמן בין שנות ה-90 להווה
ייתכן כי העובדה שדווקא גולדברג, כבת המגזר, היא זו שחתומה על הספר העברי הראשון עם מודל משפחתי לסבי – מספרת את הסיפור האמיתי של מה שקרה לזהות הדתית ההומו-לסבית בעשור האחרון. "אני חושבת שהקהילה הגאה, באופן כללי, היא קהילה עם המון אקטיביזם, הרבה מתנדבים, הרבה משקיעים 'בתיקון עולם'. יש רצון להתאמץ בשביל שהעולם יהיה מקום טוב יותר. בתור דתייה זה קיים עבורי עוד יותר. אני מאמינה בזה יותר.
"הגרף של מה שקרה וקורה בחברה הדתית הוא מאוד ברור. החיים שלי כנערה לסבית מתבגרת היו קשים מאוד. היום מי שעובר את התהליך הזה,
נמצא במקום הרבה יותר טוב, כי פשוט חיים את זה כבר. היום לילדים 'דוסים' עם כיפות וציציות יש דודים ודודות שהם שתי אימהות או שני אבות. יש אפשרות להשוות איפה היינו בסוף שנות התשעים, אז התייחסו לסיטואציה הזו כאל 'קטסטרופה נוראה' - לעומת ההווה שבו עצם הנראות של זה היא הרבה יותר גבוהה".
גולדברג מספרת כי "הספר נולד מתוך מציאות וצורך", כדבריה. "למשפחה שאחת הילדות מתוך השבע, כמוני, היא לסבית והתחתנה הרגע, או שיש לה ילדים. הספר הזה מאפשר להנגיש את הסיטואציה בלי סיבוכים לאחיינים. לא מרגישים מבוכה לספר את זה בגן, והספרים האלה", היא מפתיעה, "כבר מגיעים לגנים של החמ"ד. הספר מאוד עדין, לא מנסה לחנך, או להטיף, או להסביר".
הספר שואב תכנים מהעולם הדתי?
"הוא אומנם לא נוגע באופן ישיר בעולם הדתי, אבל הוא ללא ספק חלק מהמאבק על הפרהסיה הציבורית והנראות של משפחות כאלה בחברה הציונית דתית".
כיצד מגיב העולם הדתי ליצירה החדשה על מדף ספרי הילדים?
"העולם הדתי של היום מורכב הרבה יותר מאנשים פרטיים, שלוקחים יותר ויותר את האחריות על חייהם. יש יותר אנשים שבוחרים להיות דתיים, יודעים ההלכה, ומרגישים מספיק מחוברים לאלוהים גם בלי לבדוק על כל צעד ושעל מה הרב איקס חושב על זה. זה מרחיב את הלב ומאפשר להם ליצור.
"לילדים, למרבה הפלא, מאוד קל להבין שיש משפחות עם שתי אימהות. לא מעניינים אותם אידאולוגיה דתית או הסברים מסובכים. זה אנחנו המבוגרים שטובים ב'להלביש' על הילדים תילי-תילים של חששות וחרדות, מ'איך יגיבו?' ו'מה יגידו?' אבל לילדים זה טבעי. לפני עשרים שנה גם משפחות גרושות היו משהו שונה בנוף הדתי, והיום זה לא.
"אני בטוחה שבשנות השבעים היתה אותה כמות של קולענים פוטנציאלים מוכשרים, רק שהחברה הדתית לא הייתה בשלה לכך. אנחנו, כגייז, מצאנו את עצמנו, בנסיבות חיינו, כמי שמחוייבים להיות אמיצים ולהעיז. הלסביות שלי בהחלט שנתה את התפיסה שלי על החיים, ואני מודה לאלוהים על זה יום-יום. לא הייתי רוצה להיות מישהי אחרת".
תהילה גולדברג, חברה ב"בת קול - לסביות דתיות'". בשבוע שעבר התקיים כנס ההידברות השישי של מיזם "פסח שני - יום הסובלנות הדתית", שעסק בתמורות בהרכב המשפחה היהודית, בשיתוף מכון הרטמן ובתמיכת הקרן החדשה לישראל.
