הלב מתרחב: טיול אתגרי בחבל הפירנאים
עיירות עתיקות, מסלול הליכה לצד נחלים שוצפים וטבע בתולי במלוא עוצמתו. הררית, אתגרית ובלי אף מילה על ברצלונה - קטלוניה כמו שלא הכרתם אותה
עוד טיולים בערוץ התיירות:
את הטיול שלנו בקטלוניה התחלנו בעיירה העתיקה טוֹרָה (Tora) שבעבר הייתה מבצר בפסגת ההר. עם הזמן יצאו התושבים מהחומות ובנו בתים למרגלותיו, וכיום העיירה נחה, שלווה, בצל ההר. כדי להתחיל את הטיול בשעת בוקר, הגענו למלון המשפחתי הקטן הוסטל ג'אומה (Hostal Jaumet) בשעת לילה מאוחרת, לאחר נסיעה ארוכה משדה התעופה בברצלונה. אם תיסעו בקיץ הקרוב, תוכלו לחסוך את הנסיעה הזו עם טיסה ישירה של ארקיע, שנוחתת בעיר ליידה, בירת המחוז.
במלון, שבשנה הבאה יציין 125 להיווסדו, הגישו ארוחת בוקר מתנור הפחמים הגדול שהטבחים עודם משתמשים בו. הבעלים, שאוהב להצטרף לשולחנות המטיילים שלנים בצל קורתו, הִדגים לנו כיצד שותים אצלם את הקאווה-של-בוקר מבקבוק ייעודי מסורתי. כשהמטיילים מקדימים לצאת לסיור באזור, הוא אורז את ארוחת הבוקר ויחד הם אוכלים על הדרך.
קטלוניה היא אחד מ-17 החבלים שמרכיבים את ספרד והיא הכלכלה השנייה בגודלה לאחר חבל הבאסקים, שהוא גם אוטונומי יותר. בחבל-ארץ זה, שגובל בצרפת, ארבעה מחוזות. כל אחד מהם נקרא על שם העיר המרכזית בו, עיר הבירה שלו: ברצלונה המוכרת ועמוסת התיירים, חירונה, טראגונה ולֶיידָה (Lleida), בספרדית - לארידה.
אנחנו טיילנו במחוז האחרון, פרובינציה ענקית שבה נמצא רוב שטח הרי הפירנאים בספרד, 11 אתרי סקי שונים, ורק חצי מיליון איש, שליש מהם גרים בבירה. כשנוסעים לאורכה ולרוחבה של הפרובינציה מרגישים היטב את מיעוט התושבים - שטחים נרחבים ועצומים של ירוק מרחיב-לב, לעתים ללא כל בית נראה לעין.
גם כשכן נתקלים בכפר קטנטן, רוב המבנים בו קרובים זה לזה כפי שהקטלנים אוהבים לבנות, מבלי להפריע לטבע. הכפרים שלא הצליחו לסלול אליהם דרכי גישה ננטשו. בכפרים העתיקים הבתים, בני מאות שנים, בנויים לבנים בצבע חמרה ועל גגותיהם לוחות אבני צפחה שחורות ובורקות, כקשקשי דרקון.
בכפרים ובעיירות המיושבים הבנייה חדשה יותר; מרפסות עתירות עציצים מעטרות כל בית ודגלי קטלוניה תלויים על רבים מהמעקות, רמז לנטייתם הלאומנית של יושבי הבית.
בחזרה למסע. מהעיירה טורה נסענו לעבר רכס ההרים המרשים מוֹנְסֶק (Montsec) - "ההר היבש". במעלה הרכס פועל מצפה כוכבים שמיקומו מאפשר תצפית מעולה וראות טובה. אם מגיעים אליו כדאי להישאר ללילה באחד מהצימרים בכפרים המבודדים והפזורים ולמחרת להמשיך צפונה לפירנאים.
אזור זה כולל צמחייה ים-תיכונית, כמו בישראל: פרחי פרג ושיחי רותם, שדות חיטה, זנים שונים של אלון, עצי צפצפה, אורן ואדר, מטעי זית ועוד. גם כרמים קטנים נקרו בדרכנו. מול רכס ההרים נסענו בכבישים ישנים וצרים, דרכי עפר חצי-סלולות, ומלבדנו כמעט לא נסעו בכבישים ההרריים האלה מכוניות. מזל, אחרת אינני יודעת איך היינו מצליחים לעבור.
aigües, aigües, aigües - מים, מים, מים!
הגענו להליכה נעימה בשמורת הטבע מון רֶבֶּיי (Congost de Montrebei), שבה מסלולי הליכה נוחים ואפשרויות לפעילויות שונות סביב האגמים בה, כמו סביב אגמים שונים באזור של פאיארס זוזא, שמתאימות גם למשפחות: רכיבה על סוסים, קיאקים, סירות פדאלים ועוד.
האזור שסביב השמורה יחסית אינו מתויר, ועל כן אינו עמוס במטיילים ועודנו בתולי. משמורת טבע זו המשכנו לפארק הטבע הלאומי (Parque Nacional) היחיד - והמרהיב - של קטלוניה, פארק אגווסטרוטס (Aigüestortes), שהתרגום המילולי שלו מקטלנית הוא מים מתפתלים.
זהו פארק גדול מאוד שנמצא ברכס הרי הפירנאים הספרדי. הנוף באזור זה הוא בעיקר אלפיני, ובו הריכוז הגדול ביותר של אגמים באירופה. בפארק יש 300-200 אגמים, ובקיץ הקרוב מים רבים יזרמו בנהרותיו, מהשלג הרב שיָרד החורף בראשי ההרים - חלקם מגיעים לגובה של יותר מ-3,000 מטר - שמקיפים את העמק. אגמים, מפלים, שלג, נהרות - הנוף כאן כולו כחול צלול של מי שלגים, לבן בוהק של פסגות צחורות וירוק ויטאלי של עצים רבים מספור. כאן אין סוף לַיופי; אני מרגישה כאילו הרכבתי משקפי-ראייה חדשים - בלי שריטות, בלי כתמים. הראייה חדה, צלולה, טהורה.
בכל חודש הפארק נראֶה אחרת, לאור הצבעים המשתנים של הטבע בו. ההרים אינם פונים צפונה אלא פתוחים לכיוון מערב ודרום, ולכן בחורף מזג האוויר בפארק נוח מאזורים אחרים בפירנאים - אפשר ליהנות משמש גם בעונה הקרה, אם כי את כמויות השלג אף אחד לא ימנע מכם. גם בקיץ נעים כאן, בעיקר לקראת הערב.
לאייגואסטורטס שלוש כניסות. אנחנו נכנסנו אליו ממערב, מעמק בואי (Vall de Boí). יומיים אחר כך הגענו אל חלק אחר של הפרק, הפעם מכיוון מזרח. אל הפארק אפשר לעלות ברגל, הליכה הנמשכת כשעה וחצי - או ברכב מורשה, מונית-ג'יפ. הכניסה אינה עולה כסף. יש בפארק מקטעים הנגישים אף לכיסאות גלגלים, וכן מוניות המתאימות לכיסאות-גלגלים.
גם טרקים רציניים יותר אפשריים, וניתן להישאר ללון באחת הבקתות שבפארק (refugi). בתקופת הקיץ כדאי להזמין בהן מקום. סוגים רבים של מסלולים, בכל הרמות, מתאימים לכל מזג אוויר ולכל מטייל. כל אחד יכול למצוא כאן מסלול המתאים לו.
לאחר סיור קצר בכפרים באזור, ירדנו אל קאלדס דה בואי (Caldes de Boí), מלון-מרפא עם מעיינות חמים הנח בעמק פרה-אלפיני, מוקף הרים מכוסים ירוק-כהה של אשוח. את הוואדי חוצה נהר, מפלים מגיחים בין המצוקים, ועננים דקים גולשים על הפסגות הגבוהות.
שתי מילים על אוכל: כשומרת כשרות וכטבעונית, לא הסתמכתי על האוכל המקומי כשארזתי לטיול. הכנתי לי אגוזים שונים, פירות יבשים, חטיפי אנרגיה, מנה חמה, במבה, ושאר מאכלים בסגנון. כמה ימים בלי ארוחה אמתית, רק נשנושים, חשבתי. לא בעיה.
בסופו של הטיול, לא חזרתי הביתה עם תיק ריק: המסעדות והמלונות עשו מעל ומעבר לדאוג שגם אני אוכַל משהו חם.
בעזרתה האדיבה של המדריכה הישראלית שלנו, שגרה באזור כבר יותר מעשר שנים, הסברתי למלצר או לטבח מה בדיוק אני יכולה לאכול, וקיבלתי ירקות שונים, בתיבול שונה, "על הפלנצ'ה" מכוסָה בנייר אלומיניום או עטופים כל אחד כמו קרטושקס. לקינוח דאגו לי לפירות ואגוזים שונים. רעבה לא הייתי, ולא פעם חבריי לטיול קינאו בי ובמנות הירוקות שקיבלתי, ונהנו איתי מהפירות הטריים והמתוקים הרבים בסוף הסעודה. המדריכה סיפרה לי כי המסעדות מורגלות באירוח שומרי כשרות, ומכינות גם דגים בהתאם להלכה.
השקט הצונן מחמם את הלב
לאחר מנוחת הלילה הגענו לוואל ד'ארן (Val D'Aran), עמק שעד לשנות הארבעים של המאה הקודמת לא הייתה אליו שום גישה מספרד אלא רק מצרפת, ועל כן התפתחה בו תרבות עצמאית מאוד ותושביו אף מדברים בשפה משלהם - ארנסית. בעמק 37 כפרים, עיר הבירה שלו היא ויאֶיה (Vielha) וגרים בו 10,000 תושבים בלבד. בעונת הסקי כמות האנשים בו מזנקת פי ארבעה.
הגענו לפארק פעילות אתגרית בשם דפורטור (Deportur), וממנו יצאנו לקניונינג - הליכה בנתיב הנהר באוסן (Baussen). המים קרים ולכן קיבלנו חליפות מיוחדות ששומרות על חום הגוף. זו פעילות אתגרית שמתאימה למיטיבי לכת ולילדים מעל לגיל 15.
לאורך המסלול יש 2 נקודות המחייבות קפיצה למים, אך מי שחושש - כמוני - יכול להשתלשל מטה בחבל בעזרת המדריך המלווה. הוואדי יפהפה ומשך ההליכה הוא כשעתיים. בפארק דפורטור יש גם גן שעשועים, פארק חבלים ואומגה של כ-250 מטר לצד מסעדה קטנה, שירותים ומלתחות.
למחרת יצאנו לפעילות אתגרית נוספת שהייתה מהנה במיוחד: ראפטינג לאורך 14 ק"מ בנהר פָּיארֶסָה (La Noguera Pallaresa), פעילות אנרגטית שמתאימה גם לילדים, בעיקר בקיץ, כשהמים גועשים ועמוקים מעט פחות.
לאחר ארוחת צהריים במסעדה בעיירה אספוט (Espot) עלינו בג'יפים של הפארק הלאומי אייגואסטורטס (Aigüestortes), והיום טיפסנו אליו ממזרח, מהצד שבו עדיין יש המון שלג. הג'יפים מגיעים עד לנקודה מסוימת, וכמו בחלק של הפארק שבו טיילנו יומיים קודם, גם כאן אפשרויות מגוונות של מסלולי הליכה, נסיעה ושילוב של השתיים.
הפארק הוקם בשנת 1955, ובשנות ה-60 החליטו להביא צבאים מתוך מחשבה שתיירים נהנים לראות חיות. אלא שהצבאים, חיות יפות וחמודות, הלכו והתרבו והטורפים - דובים וזאבים, למשל - הלכו ופחתו. כך נוצר חוסר איזון אקולוגי, והם משתלטים על שטחי המרעה של החיות המקומיות - עז-הרים. מלבד צבאים ראינו לא פעם גם עדרים קטנים של סוסים הרועים בשדות רחבי-הידיים, נמוכים ורחבים מהסוסים המוכרים לנו. אגב, הם לא מיועדים לרכיבה ואף לא למשא - אלא לאכילה.
הליכה נוספת הביאה אותנו לאגם העליון (Estany de Ratera). כשתגיעו גם אתם למקום הקסום הזה, בקשו מהמדריך שיספר לכם מאגדות-העם הרבות של הקטלנים, על מכשפות וגמדים, אגדות שישלימו את החוויה האגדתית שחבל-הארץ הנרחב הזה מציע.
לפנייה לכתב/ת 
