"אל תתנו לדרוזים להרגיש פראיירים שלכם"
עדי עדואן הוא הבמאי העלילתי הדרוזי הראשון, אך יציאת סרטו "ערבאני" גוררת חשדנות כלפיו מצד בני העדה החוששים מחשיפה וביקורת. בראיון הוא מספר על הצורך בדיון פנימי בקהילה, וטוען לקיפוח מצד החברה הישראלית: "אתם מדברים על ברית דמים עם הדרוזים, אבל מה עם ברית חיים?"
"ערבאני" הוא סרט קולנוע יוצא דופן בנוף הישראלי. הסיבה העיקרית לכך הוא שמדובר בסרט הקולנוע העלילתי הראשון באורך מלא של יוצר דרוזי, שדן במתרחש בתוך תוכי העדה הדרוזית עצמה - קהילה שלא מרבה להיחשף בציבור. והנה, הסרט יוצא מחר (ה') לאקרנים - כמעט שנה אחרי שפתח את פסטיבל קולנוע דרום, בהקרנת בכורה מרגשת. "זה קרה יום אחרי יום ההולדת שלי, וזה היה מדהים" הוא מספר בראיון ל-ynet, "שם אמרתי לעצמי שהחלום שלי לעשות סרטים התגשם".
עדואן בן ה-35, נשוי ואב לשתיים, נולד ומתגורר עד היום בדליית אל כרמל, ומחלק את זמנו בין הכפר לבין תל אביב. הוא צבר ניסיון כקולנוען כשיצר סרטי תעודה רבים בין היתר בהפקת ערוץ אלג'זירה, בהפקת הטלוויזיה הבריטית ועבור הטלוויזיה הפלסטינית, אך "עראבני" הוא סרטו הראשון העלילתי באורך מלא. עוד לפניו הוא כבר הספיק לעסוק בנושא אחר שנחשב כטאבו, במחזה "לא בא לי" שעסק בהומואים ולסביות במגזר הערבי. המחזה זכה בציון לשבח בפסטיבל מסרחיד ב-2011.
"ערבאני" (שמשמעותו שילוב של המילים "ערבית" ו"עברית") מחזיר את יוסף (איאד שיתי) לכפר הדרוזי אותו עזב כשהתחתן עם אישה יהודיה. עכשיו כשהוא פרוד ממנה, הוא חוזר לבית אמו (זוהיירה סבאג) מלווה בשני ילדיו המתבגרים, אלי (תום קרליך) וסמדר (דניאלה נידם) שמפתחת קשר עם אחד מהנערים המקומיים (שאדי מרעי מ"בית לחם"). כיתוב שמופיע בתחילת הסרט מבהיר למי שלא מכיר את העדה, שאין אפשרות של המרת דת לדרוזי, ורק מי שגם אביו וגם אימו דרוזים - ייחשב לכזה.
המתח בין יוסף החילוני וילדיו דוברי העברית שאינם נחשבים לדרוזים, לבין הכפר על המסורת ואנשי הדת שבו, ניכר ונבנה לאורך כל הסרט. ואם זה לא מספיק, צפים ועולים רגשותיו כלפי בת הכפר יוסרא (לוסי אהריש), שהיום נשואה לחבר שלו. כיוצר הסרט, נראה שעדואן לא מבקש לקחת צד לטובת המסורת או לטובת האדם החילוני, אלא לתת תמונת מצב שמגיעה מתוך העדה הדרוזית. לספר סיפור בדיוני על מציאות קיימת של מגזר שעד עכשיו לא נשמע בקולנוע הישראלי, לא בקולו שלו בכל אופן.
"זה לא נכון - יש לנו מלומדים ותרבות משלנו. לצערי יש לנו בעיה רצינית בזהות שנמשכת מאז קום המדינה, אבל זה לא אומר שאין גם דברים טובים. צריך לשנות את הדעה הקדומה והתדמית של העדה הסגורה הזו".
המקרה שמתואר בסרט הוא בדיוני, אך עדואן מספר שזוגות מעורבים של דרוזים ויהודים פנו אליו לאחר הצפייה בו. "הם יודעים שהם לא יוכלו לחיות בכפר דרוזי. זה לא כמו בתל אביב, כשאת חיה עם עצמך ולאף אחד לא אכפת למעט המשפחה האישית שלך. זו חברה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. מבחינה חברתית לזוג מעורב יהיה קשה מאוד".
אך הקושי לדבריו לא נמצא רק אצל זוגות מעורבים מול המגזר, אלא אצל כלל הדרוזים וההגדרה העצמית שלהם בתוך ישראל מול האוכלוסיות האחרות. "הדרוזים היום נמצאים באמצע, לא מרגישים שייכים לא לפה ולא לפה. מהצד הערבי הפלסטיני חברתית וגם דתית - אנחנו ישראלים שהולכים לצבא. ומהצד השני, הישראלים היהודים רואים אותנו כדרוזים. ואחרי השחרור מהצבא התיוג של ערבי תמיד יהיה. גם לנו יש אשמה בכך, אבל זו המציאות".
איך ניתן לשנות את המצב הקיים לדעתך?
"השינוי יצטרך לבוא קודם כל מבפנים, ורק אז מבחוץ. יש הרבה מה לשנות גם שם: הרוב המוחץ של הדרוזים מחשיבים את עצמם כדרוזים ישראלים, וזה טוב ויפה, אבל השאלה היא האם הישראלים היהודים רואים אותנו כישראלים. כשחבר יהודי מדבר על החברים הישראלים שלו אני תוהה אם גם אני נחשב בעיניו ככזה. צריך כאן טיפול שורש. 66 שנה אנחנו חיים במדינת ישראל והמצב שלנו עדיין מאוד עגום.
מה דעתך על נושא הגיוס לצה"ל בקהילה הדרוזית?
"אין לי בעיה עקרונית עם הצבא, גם אני התגייסתי ושירתתי, אבל זה לא אומר שאני צריך לגלות כשאשתחרר שבזבזתי שלוש שנים - וזו ההרגשה הרווחת אצל הרבה צעירים דרוזים. הם היו מורעלים ומלאי מוטיבציה, יש אצלנו אחוז גיוס מאוד גבוה. אבל המצב הקיים צריך להשתנות מבחינת זכויות. הולכים לשפוט אנשי דת דרוזים כי הם הלכו לבקר בסוריה במקומות קדושים לדרוזים. זאת למרות שהם האנשים הכי נאמנים במדינה. זה יעשה הרבה בלגן. למה איש דת מוסלמי יכול ללכת למכה להתפלל, ודרוזי דתי לא יכול ללכת לקברי קדושים?".
בנוסף הוא מעלה את היעדר תכנון הבניה בכפרים הדרוזים, שגורם להקהילה להיראות סוררת. "אל תתנו לנו להרגיש פרייארים כמו שהמדינה גורמת לנו להרגיש עכשיו. דרוזי שהוא קצין בצבא עדיין יכול לא לעבור סלקציה במועדון. אנחנו מיעוט, אבל רק שומעים דיבורים על כמה אנחנו נאמנים, מדברים על ברית דמים, מה עם ברית חיים? חוץ מדיבורים אין לנו כלום. תנו לנו הרגשה שאנחנו שייכים".
האם קיבלת תגובות מהקהילה הדרוזית על הסרט?
"כשהוא ייצא לקולנוע יהיו כאלו שיקבלו אותו, אני בטוח, ויהיו גם כאלו שמבלי לראות אותו עלולים לתייג אותו. אני מקווה שבכל זאת יבואו לראות אותו - גם מי שלא מכיר, וגם מהאוכלוסיה הדרוזית. שיבואו לראות בלי לקטלג ובלי לשפוט מראש כפי שלצערי כבר קורה. כבר ראיתי שכתבו כל מיני דברים בפייסבוק. שפטו את הסרט בלי לראות את כולו, ועוד ישפטו אותו. רוצים לגונן על העדה בלי להתחשב בכך שגם לי יש אינטרס לשמור עליה, אבל יש דברים שחייבים לדבר עליהם. אני לא בא להרוס או להגיד שאנחנו פרימיטיביים, כואב לי שככה חלק מהאנשים רואים אותנו.
"אולי הסרט יפתח אפיק חדש. לקח לנו 66 שנים לעשות סרט דרוזי עלילתי ראשון בארץ. אולי עכשיו זו תהיה התחלה לא רק בשבילי, אלא בשביל עוד אנשים מוכשרים וטובים שלא יפחדו לדבר. בואו נעשה סרטים על מה שיש לנו בפנים, חברתית ולא רק להתעסק כל הזמן כלפי חוץ או על כיבוש. יש סרטים שלא עוסקים בפוליטיקה, אלא בחברה ובבן אדם כבן אדם. אלו נושאים שצריך לדבר עליהם כדי שנוכל להשתנות מהשורש, ואז אחר כך אולי נוכל לעשות סרט אקשן דרוזי, או קומדיה רומנטית דרוזית. הגיע הזמן".
התעסקת בעוד נושאים שנחשבים לטאבו במחזה "לא בא לי" שעוסק בקהילה ההומולוסבית במגזר הערבי. האם אתה במודע בוחר נושאים שפחות דנים בהם?
"בדיעבד זה לגמרי בכוונה. לפעמים אני עושה דברים בלי מודעות מה יהיו ההשלכות. רק אחרי שסיימתי את המחזה שאלתי את עצמי למה עשיתי את זה? כי זה דבר שלא מדברים עליו, והוא קיים. אני רוצה להתעסק בדברים שהם טאבו בחברה, לא כדי לחשוף אותם באופן שלילי, אלא בשביל שנוכל לפתוח אותם לדיון ולהיות יותר מציאותיים לגביהם".
