ביחד או לחוד? המדריך המלא לגמילת תאומים

לא מזמן דיברתי עם כמה חברות על הקשיים שבהורות. יש ביננו כאלה שעבורן ההריון היה סיוט, ואחרות שריחפו תשעה חודשים מאושר, כאלה שהלידה יצרה להן טראומות וכאלה שחוו התעלות רגשית, יש שאוהבות במיוחד את החודשים הראשונים של התינוקות ויש כאלה שחושבות שזה סתם שלב סיזיפי ומעייף... ואני? אני הצהרתי שאני אוהבת כמעט כל שלב בתהליך ההורות, חוץ מתקופת הגמילה מחיתולים.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

כל הכתבות בסדרה על גידול תאומים :

הכתבה ה-1: מתנה קצת יותר מדי גדולה: הכל על הריון תאומים

הכתבה ה-2: פרוייקט תאומים: לעבור בשלום את החודשים הראשונים

הכתבה ה-3: לא כמו בחלום: כשהתאומים מאושפזים בפגייה

הכתבה ה-4: זה אפשרי: כך תצליחי בהנקת תאומים

הכתבה ה-5: קשה פי שניים: כמה עזרה צריכים הורים לתאומים?

הכתבה ה-6: המצעד: המשפטים הכי מעצבנים שאומרים על תאומים

הכתבה ה-7: לא אותו הדבר: ליצור נפרדות אצל תאומים

הכתבה ה-8: להתמודד עם גיל שנתיים האיום אצל תאומים 

אז מה יש בה, בגמילה מחיתולים, שמעוררות כל כך הרבה חששות ולחצים? גמילה בכלל מבטאת יותר מכל שינוי גדול במעמד של הילד בעיני עצמו. הילד מגיע לשלב בשלות ובגרות במידה כזו שהוא יכול לשלוט ולכוון את הפעילות הספונטנית שעד עכשיו נעשתה באקראי. עבורו זהו ויתור אדיר על פעולה מתוך דחפים בלבד שמאפיינת את עולמו הרגשי, לטובת רצונו להשתלב בכללים המקובלים בחברה. לכן תגובת הסביבה היא התגמול המשמעותי והמשתלם ביותר.

גם ההורה מוותר על משהו חשוב בתהליך הגמילה של ילדו: הוא מעביר את האחריות אליו. מה נדרש מההורה לשם כך? לשחרר את החבל של השליטה, לאפשר לילד את ההתנסויות הבלעדיות שלו, כשהוא אך ורק בתפקיד צופה ומסייע.

במובן זה הגמילה מסמנת שינוי בתפיסת התפקיד של ההורה: גם הוא צריך לגדול…

הורים רבים רואים בגמילה סימן להצלחתם - או כישלונם - כהורים. אם התהליך עבר קל ופשוט משמע שאני הורה טוב, ועל כן הילד שלי משתף איתי פעולה וכדומה. מכאן שקשיים בגמילה מבטאים קשיים בקשר, על כל המשתמע מכך. מטען רגשי כזה מטיבו מעמיס משקל עודף על התהליך, ומקשה על ההורה לאפשר את הקצב הטבעי של הילד.

שני מסלולים בדרך לאותה מטרה

אצלי ראשונה הייתה אלה, שהואילה בטובה להתחיל ולהשתמש בשירותים. מהר מאוד היא תפסה את העניין וקיבלה פרס: חבילת תחתונים. בעוד היא מפתיעה אותנו במהירות ההתקדמות, איתמר נכנס ללחץ מהעניין והעדיף להתעלם מכל החגיגה.

הרפיתי ואפילו הפסקתי להציע לו לנסות.

כשבועיים אחרי תחילת התהליך של אלה, כשהגמילה שלה כבר הייתה מבוססת, גם איתמר התרכך, וכשהצעתי לו לנסות לשבת על הסיר, הוא הסכים ואף סיפק תוצרת. הרגע היפה ביותר היה כשאלה ניגשה אליו ואמרה לו בגאווה אמיתית "כל הכבוד איתמרי!".

אם תהליך הגמילה של אלה, ביום ובלילה, היה מהיר ומוצלח, הרי שאצל איתמר מדובר בתהליך שונה של צעד קדימה ושניים אחורה. אמנם אנחנו מקדמים אט-אט, אבל הדרך מפותלת, ארוכה ומתישה.

מכך ניתן להבין שמעבר למטען הרגשי המלווה גם כך את תהליך הגמילה, הרי שלהורים לתאומים יש מורכבות רגשית נוספת. ההשוואה בין השניים, המלווה את חייהם מתחילת הדרך הופכת למוחשית, והם נאלצים להתמודד עם החשש וההתלבטות המוכרת: האם לשבח אחד ולקפח את השני?

מצד אחד, אי אפשר ואסור להתעלם מהצלחתו של אחד, ולוותר על קריאות ההתלהבות ההכרחיות. מצד שני, מה עם התאום, שטרם הבשיל או שסתם מסרב בכל תוקף להתיישב על הסיר? האם מגיע לו להיות מקופח במחמאות רק בשל כך?

שלוש, ארבע לעבודה...

בעת כתיבת שורות אלה הבית שלי הפך למכון גמילה. כל הבית עסוק בפיפי-קקי, תחתונים הם אופנת עילית ומעוררים התפעלות ודיון מורחב, וחדר השירותים מחליף את הסלון בתפקידו כמרכז הבית. ככה זה כשבבית אחד יש שני נגמלים.

לצערנו, גמילה מחיתולים אינו רק הרגע שבו מחליטים להלביש לפעוט תחתונים. התהליך נמשך עוד זמן רב שבו אנחנו, ההורים, נדרכים מיידית בכל פעם שלילד יוצאת מהפה מילה שעלולה להישמע כמו "פיפי", וכמובן נלחצים מכל ריקוד או ניע שעלול להעיד על צורך בשירותים. בלי להזכיר את השינוי בנקודת המבט על הסביבה, כאשר כל מקום שאנו מגיעים אליו אנו מנסים לאתר את הגישה המהירה ביותר לשירותים או לפינה שקטה בה ניתן להשקות צמחייה בנוחות. אבל אין ספק שהחלק הקשה ביותר עבור ההורים הם הפספוסים, המאלצים אותנו להתמודד עם נקיונות בלתי פוסקים של הילד, הרצפה, הריהוט והררי כביסות ריחניות במיוחד.

כל זה נכון גם בגמילה של ילד אחד, אבל כשמדובר בתאומים כל החבילה הזו באה במנה גדושה במיוחד. גמילה של שניים יחד מחייבת עבודה פיזית כפולה, מציפייה סבלנית ומעודדת ל'תוצרת, עד רחצה, החלפה וניקיון אינסופי של כל הפספוסים.

רוצים דוגמה? בבקשה: אנחנו אוכלים ארוחת צהריים כשאלה מודיעה שיש לה פיפי. אני מיד לוקחת אותה לשירותים. בינתיים אני שומעת שגם איתמר קורא לי שיש לו פיפי. אני מסכלת על אלה ומבינה שאין בכוונתה לקום בקרוב ממושב הנסיכות ומציעה לאיתמר בינתיים להצטרף אלינו ולשבת על הסיר. איתמר מסרב ומבהיר בבכי שהוא רוצה להשתמש בשירותים "כמו אלה". אין ברירה, אני לוקחת את איתמר לחדר השירותים הנוסף ומתרוצצת בין שני חדרי השירותים. אחרי שאלה כבר מוכנה לטקס הורדת המים, איתמר מגיע כדי לעודד אותה. בזמן שאנחנו שוטפות ידיים, זרם המים עושה את שלו ומתחת לאיתמר נוצרת שלולית של פיפי. אני שוטפת אותו, מנקה את הרצפה, מלבישה לו בגדים נקיים ו... כולנו חוזרים לשולחן האוכל להמשיך בארוחה, שכמובן כבר התקררה.

לא סתם נדמה לנו שבזמן הגמילה אנחנו מבלים בשירותים יותר מבכל חדר אחר בבית.

עם כל המורכבות המתוארת כאן, חשוב לזכור שרובם של התאומים, כמו כל הילדים, עוברים את הגמילה בקלות, כל אחד בדרכו, וכל הורה צריך להתכונן להצלחות ונסיגות, לפספוסים, לשטיחים מגולגלים וספות רטובות. ואם אתם צריכים מוטיבציה נוספת לתחילת התהליך: חשבו על החיסכון הכלכלי העצום לאחר שתורידו את סעיף החיתולים החד-פעמיים מרשימת הקניות הביתית.

המדריך לגמילת תאומים

ראשית חכמה - להיות קשובים לכל אחד מהתאומים, להבחין בכל אחד לפי יכולתו וצרכיו (תרתי משמע...) ולספק להם תחושת ביטחון בדרך הפרטית של כל אחד מהם.

התנאים שמאפשרים תהליך נורמטיבי הם פשוטים, וקיימים ברשותו של ההורה: הקשבה ותמיכה, סבלנות וסובלנות.

אז איך מספקים אותם לשניים, במקביל או בתור, מבלי לפגוע או ללחוץ?

חשוב להכיר את הפרמטרים לבשלות לגמילה

שליטה פיזית בעמידה וישיבה, עצמאות בפעילות, יכולת להתאפק ולדחות סיפוקים במצבים שונים, יכולת מספקת להתבטא. סימני מוכנות שבאים מהילד מתבטאים באי נוחות פיסית כשהטיטול מלא, בקשה או ניסיון להוריד טיטול, הצהרה על קיומם של צרכים, פעילות ראשונית בשירותים או בסיר ביוזמת הילד ועוד.

גמילה משותפת או כל אחד לחוד?

אחרי שמחליטים שהגיעה עת גמילה, עולה השאלה המרכזית: גמילה משותפת או קודם לאחד ואחרי זה לשני? כדאי לבחון ולהחליט: האם שני התאומים מראים סימני בשלות ברמה שווה? האם אחד התאומים בשל יותר מהשני?

מה קורה כשאחד בשל והשני לא?

מצב זה הוא מעין 'מבחן' להורה באשר ליכולתו לאפשר את הקצב השונה. הפער יכול לנבוע מהבשלות הכללית, שמתבטאת גם בתחומים אחרים, או אנרגיות של ילד שמופנות בשלב הזה להתמודדויות אחרות. חשוב להתייחס בהתלהבות לבשל, ולא לגרוע ממנו את המגיע לו בזכות. אפשר לתת לאחיו מחמאות על דברים אחרים שהוא עושה, ובשום פנים ואופן לא לעשות את הטעות הנפוצה ולומר לו: "כשאתה תעשה בשירותים גם אתה תקבל מחמאה".

לא פעם הפחות בשל מחקה את אחיו, מתוך רצון דומה, אך אינו יכול -פיזית או רגשית להשלים או להצליח בגמילה.

רצוי לאפשר לו להמשיך בהתנסויות ולעודד אותן, אך כדי למנוע תסכול כדאי שנציב גבולות, למשל: "אתה יכול להוריד את הטיטול בדשא או בחצר - ובבית נחזיר את הטיטול, או נלבש תחתונים".

קורה שהגמול מקנא בטיפול ה'תינוקי' יותר שאחיו עדיין מקבל, ואז צפוייה נסיגה. רצוי לספק לו את הצורך ב'תינוקיות' בדרכים אחרות, כדי שירגיש שאמנם הוא גדול - אך לא מאבד זכויות בסיסיות.

מצב כזה מחייב את ההורים להתארגנות טכנית. רצוי להזיז ריהוט רגיש, להכין את הציוד למקלחת והחלפה - כל מה שיאפשר להתפנות באופן מלא לכל ילד. גם אם הקצב דומה, עדיין לכל ילד הדרך שלו, והחיזוקים צריכים לכלול עידוד לכל אחת מהדרכים (אחת הצליחה לשבת על הסיר, השני מכוון יפה לשירותים). וכמובן, להימנע מהשוואה, גם אם נראה שהיא עשויה ליצור חיקוי ולקדם מישהו מהשניים.

מה קורה כשאחד יוצא לדרך והשני מסרב?

לפעמים חוסר המוכנות של תאום אחד מאותת על הצורך שלו להישאר בתפקיד ה'קטן' יותר. רצוי לחזק את הנגמל בתהליך שלו, ואת אחיו בתחומים אחרים שמבטאים צמיחה והתקדמות, וכן לאשר ולאפשר את הבחירה של כל אחד (עידו רוצה לעשות בשירותים, ערן בוחר לעשות בטיטול).

 
עינת שגיא אלפסה היא עיתונאית ואמא לשני זוגות תאומים. ורד בן פורת היא בעלת מרכז "תאומים ומשפחה" להדרכת הורים ואנשי מקצוע