"ריגולטו": אותה גברת באדרת מכוערת
ההפקה החדשה של "ריגולטו" באופרה הישראלית, זהה בדיוק לזו שעלתה לפני כשנתיים - אותם זמרים, תלבושות ותפאורה, בהבדל משמעותי אחד: הפעם זה רע
דומני שאני יודע מדוע: הקאסט כולו היה פשוט... משועמם. וגם הקהל. ולא בכדי: הרי ראינו את האופרה הזאת, בדיוק באותה גרסה, לפני פחות משנתיים. אותו במאי, אותה תפאורה, אותן תלבושות, אותו זמר בתפקיד ריגולטו, אותה זמרת בתפקיד הבת ג'ילדה, אותם זמרים בתפקידי המשנה.
נראה שהתפאורה ששימשה לפני שנתיים עברה רמונט קל - שפכטל וצבע והועלתה לבמה. והשריטות הרבות על קוביית הפלסטיק השקופה - ספק הבית, ספק הכלא של ג'ילדה - חשפו את הסוד: הפלסטיק הזה כבר רבץ על במת האופרה בהפקה הקודמת. "אופרה של עולם שלישי" רטנה הגברת שלידי. ובצדק. יש גבול לחסכנות. להציג בדיוק את אותו מוצר בפער של פחות משנתיים, זו התעמרות בקהל הנאמן. זה בל-יעשה. אגב, זקני האופרה טוענים שאותה הגרסה גם הוצגה על בימת האופרה הישראלית עוד פעמיים נוספות קודם לכן. על כך איני יכול להעיד, אבל אני כן יכול להעלות מן האוב את הביקורת שאני עצמי כתבתי על ההפקה הזאת ביולי 2012. האמת, אני חותם על רובה גם היום, פרט לדבר בסיסי אחד: אז שרתה על ההפקה איזו התלהבות, אמש היא נעדרה כליל. וזה עושה את כל ההבדל.
התרסה פוליטית ואפס אהבה
פעם, בימיו של ג'וזפה ורדי נחשבה האופרה הזו לחומר חתרני. הרעיון שליצן חצר יבקש לרצוח את אדונו, מופקר ומושחת ככל שיהיה, נחשב לרעיון מסוכן שהצנזורים האוסטרים ששלטו על איטליה באמצע המאה ה-19, לא יכלו לעכל. "Lese-majesty" (בגידה במדינה) הם פסקו והטילו וטו על ההפקה. ורדי נאלץ להכניס שינויים בזהות גיבורי האופרה - עד שהיא שאושרה.
אך גם אחרי השינויים נותרה "ריגולטו" התרסה פוליטית מובהקת: כנגד השלטון ובעלי השררה שעושים בכוחם שימוש נתעב ומנוול. הליצן בז לאצילי החצר ושוטם אותם, ובלהט עלבונו מוכן לנקום נקמת מוות בדוכס. אך הוא אינו שם לב כלל לכך שאף הוא היה לרודן ערל-לב: מרב רצונו להגן על בתו הוא כולא אותה בביתם, מבודדה מהעולם.
ואין אהבה ב"ריגולטו". יש רק ציניות ומשטמה. האריה הכה-מוכרת והכה-פופולארית "La donna è mobile" (הפכפכה היא האישה) - היא כולה מפגן מסוגנן של איבת נשים: "האישה קלת דעת כנוצה" שר הטנור הדוכס, "אל תאמינו לאישה, פרצופה זיוף, אוי למי שיבטח בה וייתן לה את לבו". הטנור האיטלקי לוצ'יאנו פבארוטי נחשב לאחד מגדולי מבצעיה של האריה הזו. אך אני אישית מעדיף את פלאסידו דומינגו ובוודאי גרסאות אישיות יותר כמו זו של הטנור האיטלקי-צרפתי הסוער רוברטו אלניה.
זמרים טובים ולא מרגשים
אז מה היה לנו אמש: לקרלוס אלמגוור המקסיקני, בתפקיד ריגולטו, יש בריטון גדול ומרשים. הוא זמר טוב, אך לא הזיז לי אמש כלום. לא חשתי את עלבונו של הליצן הרדוף והטרגי, ונותרתי אדיש אפילו לסצנת המוות כשהוא מבכה את בתו הגוססת בזרועותיו "שנפלה קורבן לחץ הצדק ששיגרתי".
הילה בג'יו בתפקיד ג'ילדה היא ללא ספק סופרנית מעולה. יש לה קול צח, בהיר, טכניקה משובחת, משחק נאה. אבל אפילו היא, שללא ספק היתה הטובה בסולנים אתמול, שרה טכנית מדי. לטנור האיטלקי איבן מאגרי, בתפקיד הדוכס מנטואה, יש קול עז וחזות נאה. אבל הוא לא יציב ולטעמי לוחץ מדי. שירגיע.
השניים היחידים אמש שהצליחו לחולל בשירתם תגובה רגשית היו דווקא שני זמרים בתפקידי משנה: נח בריגר בתפקיד הרוזן מונטרונה. קריאת התגר הנואשת שלו וקללת המוות היו מפגן קצר ואפקטיבי של שירת-רגש. גם נעמה גולדמן, בתפקיד מדלנה אחותו של הרוצח היתה
טובה. יש לה מצו סופרן עשיר ואפקטיבי, אם כי מעט חרישי מדי.
אשר למנצח הצעיר דניאל כהן, מדובר כמובן בכישרון, אבל אמש הוא לא היה ממוקד. הרבע הראשון של האופרה התנהל בעצלתיים. לקח לו זמן להתניע. רק במערכה השנייה הוא השתלט על המערך הסבוך של המבצעים, התזמורת התלכדה והמופע נאחז אנרגיה.
נקווה כי בערבים הבאים של "ריגולטו" ידע הצוות לחצוב התלהבות והזדהות משכנעים יותר. ובעיקר נקווה שבעתיד, לכשתרצה האופרה לשוב ולהעלות את "ריגולטו", היא תביא לנו הפקה חדשה בתכלית ולא תחזור ותשתמש במלפפון הכבוש הזה.
ולסיום צ'ופר לגולשינו: האופרה "ריגולטו" בשלמותה, בביצוע מופתי מ-1977, במטרופולין אופרה בניו יורק. גיימס לווין מנצח על הבריטון המופלא קורנל מקניל בתפקיד ריגולטו, ועל פלסידו דומינגו כדוכס, ואלנה קוטרובס בתפקיד ג'ילדה. צפייה מהנה.
לפנייה לכתב/ת 
