חגיגה יפנית: על חמישה סיפורים דיגיטליים
קובץ דיגיטלי שמכנס בתוכו חמישה קולות יפנים בלתי מוכרים לקורא הישראלי, מציג זווית רעננה על סיפורים קצרים, על יציאה מהזרם, ועל רגעים ספרותיים מינוריים שמציעה ספרות שחוצה אוקיינוסים
לשאלה מה הופך טקסט כלשהו לסיפור קצר, יש לא מעט תשובות, אך ידוע כי סיפור קצר אינו בהכרח צריך מהפך, דרמה מטלטלת או אירוע מכונן גדול כדי להצדיק עצמו. מספיק לו משהו שאפשר לכנותו "אדווה", או אפילו "תנודה" - שינוי מינורי קטן שלפעמים קל להחמיץ, שיכול להיות פעולתי או תודעתי בלבד.
אחד האמנים הידועים של אותן תנודות חמקמקות המוכר לקורא הישראלי הוא הסופר האמריקני ריימונד קארבר. כמובן, אצלו זה גם מגיע עם המון ייאוש, ריח חריף של אלכוהול זול, ומפחי נפש סוציאליים.
האסופה "מפגשים, חמישה סיפורים מיפן" שתרגמה וערכה אירית ויינברג, מציגה תנודות מהצד השני של האוקיינוס, ומוכיח כי תנודות הן עניין אוניברסלי, אבל גם עניין תרבותי. האסופה הדיגיטלית היא קצרה, ומכילה מעין דגימות או טעימות של סופרים יפנים שלא תורגמו לעברית.
משום מה, הקורא העברי, או למעשה המו"ל העברי, בחר לאמץ דווקא את הרוקי מורקמי ואולי קצת את בננה יושימוטו, ודווקא סופרים יפנים אחרים, ביניהם גם כמה קלאסיים כמו יאסונרי קוובאטה או קזנבורו אואה, אמנם תורגמו, אבל דומה כי לא השתרשו בתודעה המקומית, והותירו חותם רק בקרב מעטים. גם ספר באמת יוצא דופן כמו "אישה בחולות" של אבה קובו, פנינה נדירה ומקורית, עבר כאן לפני שמונה שנים כמעט בהתעלמות.
כך או כך, קיימים ב"מפגשים" כמה סיפורים שהם מופת של דיוק בכל הנוגע לז'אנר הסיפור הקצר, וראוי לציון בהקשר זה הסיפור הפותח את הקובץ, "בשיפוצים", המתאר מפגש בין גבר יפני למאהבתו לשעבר, הגרמנייה. בפתח הדבר ויינברג מנתחת במקצת את הסיפור כהשתקפות בזעיר אנפין של קונפליקטים יפניים גדולים יותר המתגשמים בדמותו של הגבר; המתח המתמיד בין המסורתיות המסוגרת לבין המערב - והאיומים והשפע והתשוקה שזה מביא עמו.
זו, כמובן, פרשנות לגיטימית, אם כי מה שעולה מיידית מהסיפור הוא דווקא האופן האלגנטי והעדין שבו הוא מסתיים. בסך הכל יד קטנה שרועדת. אין דרמה. אין אירוע. לכאורה, לא קורה שם שום דבר משמעותי. גם השיחה בין הגבר לאישה היא שיחה פשוטה ומעט משונה, אם כי קל לחוש את המשקעים שמתחת.
מחבר הסיפור, הסופר מורי אגואי, מבצע בקורא מניפולציה מעניינת, אם כי במהלך קריאת הסיפור, אנו הקוראים עלולים לחוש שדווקא הגבר הוא החוליה החלשה - הרועדת הן מעשית והן מטאפורית - עד שמגיע הסוף העלילתי שמעניק לסיפור פרספקטיבה אחרת לגמרי.
גם הסיפור השני, מאת אקוטגווה ריונוסקה, המספר על פרופסור שזוכה לביקור מאמה של סטודנט לשעבר שלו, מסתיים בצורה דקיקה וזעירה, אך הכוח שלו הוא דווקא ברגע בלתי נשכח, שבו הפרופסור מקבל בשורה קשה תוך כדי שהוא מקרב כוס תה רותח לפיו. הוא מעכל את הבשורה, ואינו יודע לכל הרוחות מה לעשות עם התה, האם להניח אותו או האם לשתות אותו. יש ברגע הזה משהו כל כך אנושי וכל כך ספרותי וכל כך מפעים, שמתואר בצורה בהירה ופשוטה. בעיני, זהו אולי הרגע המרגש, הפיוטי והיפה ביותר בכל הקובץ.
אך הסיפור המפתיע ביותר בקובץ הוא דווקא זה של דזאי אוסאמו.
יש בו משהו לכאורה בלתי יפני. הוא הסיפור הכי מערבי וגלובאלי שיכול להיות, עם מעט נגיעות רקע הכרחיות, למרות שעלילתו מתרחשת בטוקיו. אבל יש משהו בקול הכן, החוצפן, הבעטני והמעט מיזנטרופי של המספר - שמשאיר חותם עמוק על קוראיו.
שני הסיפורים הנוספים, מאת אוקמוקו קאנוטו והיאשי קומיקו, פחות טובים לטעמי, אולי משום שהם מעט נגועים בקיטש - מאפיין מוכר בספרות יפנית מסוימת.
סך הכל, כוחו והישגו של הקובץ הזה הוא באמת בהכרת קולות חדשים, פעולה ספרותית ומו"לית כה לגיטימית ואלמנטרית, אם כי כזאת שהופכת לפחות ופחות שכיחה. כי קולות ספרותיים חדשים הם לא רק שמות, אלא גם מקומות ותרבויות המביאים עמם מעט תעוזה מרעננת, באמצעות תרבות אחרת. "מפגשים, חמישה סיפורים מהספרות היפנית" הוא בהחלט מפגש מסוג אחר. רק חבל שהוא קצר מדי. וכנראה שגם נדיר מדי.
"מפגשים - חמישה סיפורים מיפן ". תרגום ועריכה: אירית ויינברג. ספר דיגיטלי. הוצאת בוקסילה.
