ריאל מדריד והאובססיה

פרננדו היירו הוא אחד השחקנים הגדולים ביותר בהיסטוריה של ריאל מדריד. והיירו הוא גם הקפטן האחרון של ריאל שזכה להניף את גביע אירופה לאלופות. זה קרה לפני 12 שנה, בערב קר וגשם באיצטדיון האמפדן פארק בגלזגו. ריאל ניצחה באותו ערב את באייר לברקוזן הגרמנית 1:2, עם השער הבלתי נשכח של זינדין זידאן – כיום עוזר המאמן של ריאל – בבעיטה מסובבת בחצי יעף לחיבורים של האנס-יורג בוט.

• לעמוד מונדיאל 2014 של ynet ספורט
• אוהדי אורוגוואי השתגעו: על מי הם מאיימים ברצח?
  

כשריאל זכתה בגביע האלופות התשיעי שלה, כריסטיאנו רונאלדו עדיין לא עלה לבוגרים של ספורטינג ליסבון, וגארת' בייל היה תלמיד בית-ספר בן 12, עם חלומות גדולים.

מי היה מאמין שחלפו 12 שנה מאז הוולה הנדיר של זיזו?(צילום: איי פי)

היירו, שכקפטן הניף שלושה גביעי אירופה בתוך ארבע שנים, ב-1998 אחרי הניצחון על יובנטוס (של זידאן) באמסטרדם וב-2000 אחרי הניצחון בגמר הכל-ספרדי על ולנסיה בפאריז, דיבר השבוע על מה שקורה במועדון הפאר של מדריד, לפני הגמר בשבת מול אתלטיקו.

"12 שנים עברו מאז הזכייה האחרונה של ריאל בגביע אירופה לאלופות, ועבור ריאל 12 שנים זה הרבה מאוד זמן", אמר הקפטן לשעבר. "אני בהחלט חושב שיש אובססיה במועדון בכל מה שקשור לזכייה בגביע, אבל זו אובססיה קטנה".

והיירו מסביר: "האובססיה האמיתית הייתה ב-1998, כי אז עברנו 32 שנה מבלי לזכות בגביע האלופות. דורות של שחקנים ואוהדים לא ידעו מה המשמעות של להיות אלופי אירופה. אבל אז, בגמר של 1998, ניצחנו וזכינו בגביע. זה היה כאילו יצאנו לחופשי, כאילו השתחררנו. ובגלל הזכייה ההיא בגביע השביעי, זכינו אחר כך גם בגביע השמיני ובתשיעי. אני מקווה שריאל תזכה בשבת ב'לה דסימה' ותתגבר על העניין הקטן הזה".

"האובססיה האמיתית הייתה ב-98'". פרננדו היירו והגביע(צילום: gettyimages)

או קיי, אז עבור היירו מדובר ב"עניין קטן", אבל מבחינת האנשים שנמצאים היום בריאל מדריד, מדובר בעניין ענק, עצום. ולכן כולם כמעט לא מתביישים להודות שנכון, מדובר באובססיה. וממש לא אובססיה קטנה.

12 שנים, 11 מאמנים, מיליארד יורו - 0 גביעי אירופה

ריאל רוצה תמיד לזכות בכל התארים. הגביע הספרדי חשוב עבורה ובוודאי שהליגה. אבל גביע האלופות עומד תמיד מעל לכל היתר. כך זה היה תמיד, מאז שריאל מדריד זכתה בגביע אירופה הראשון בהיסטוריה, ב-1956. הזכייה בארבעה גביעים נוספים ברציפות קיבעו את מעמדו של המועדון המלכותי של מדריד כגדול והמצליח ביותר בעולם. והזכרונות מהימים ההם, של אלפרדו די סטפנו (נשיא הכבוד של ריאל), פרנץ פושקאש וחנטו, מלווים כל שחקן חדש שמגיע לקבוצה.

ב-12 השנים שעברו מאז הזכייה ההיא ב-2002 הוציאה ריאל מדריד יותר ממיליארד יורו על שחקני רכש, החליפה לא פחות מ-11 מאמנים, ובתקופה הזו היו גם חמישה מהפכים בעמדת הנשיא.

הנבואה שלו התנפצה. פלורנטינו פרס(צילום: רויטרס)

פלורנטינו פרס, הנשיא הנוכחי, היה הנשיא גם אז ב-2002. באותו לילה שאחרי הניצחון על לברקוזן, במסיבה העליזה שהתנהלה במלון "הילטון" בגלאזגו, הכריז פרס: "לא מכבר הכריזו עלינו כעל מועדון הכדורגל הגדול ביותר במאה ה-20. ואין לי ספק שבעוד 98 שנה יקראו לנו המועדון הגדול ביותר במאה ה-21. אנחנו לא נעצור כאן. אנחנו נזכה ב'לה דסימה' ולאחר מכן גם ב'לה אונדסימה' (הגביע ה-11) ובעוד גביעים רבים נוספים".

כדי להגשים את החלום יצא אז פלורנטינו במסע רכש מטורף, במטרה להקים את הקבוצה הטובה בכל הזמנים. הרעיון היה פשוט: לצרף בכל שנה את השחקן הטוב בעולם. זה התחיל עם הרכישה הסנסציונית של לואיס פיגו, הכוכב הגדול של ברצלונה, ונמשך עם ההחתמות של זידאן (אז השחקן היקר בהיסטוריה), רונאלדו הברזילאי (מייד אחרי הזכייה במונדיאל) ודייויד בקהאם.

פרויקט הגלאקטיקוס הסתיים בכישלון מהדהד(צילום: איי פי)

ריאל מדריד של תחילת שנות ה-2000 זכתה לכינוי "הגלקטיקוס". כינוי שלאחר מכן הודבק לכל קבוצה שמהותה אוסף כוכבים. פלורנטינו קרא לפרוייקט "זידאנס ופאבונס", כלומר קונספט שכולל גם שחקני על (כדוגמת זידאן) וגם שחקנים מתוצרת בית (כדוגמת הבלם הכושל פאקו פאבון).

בהתחלה זה הצליח, אבל מהר מאוד מגדל הקלפים הזה התמוטט בקול רעש גדול. הקבוצה כללה יותר מדי כוכבים, כמעט כולם שחקני קישור והתקפה. לקבוצה לא היה איזון מקצועי, היא התנהלה על פי הגחמות של פלורנטינו, שחשב בעיקר כלכלית, כלומר כיצד לשווק את הקבוצה טוב יותר ולהרוויח יותר ממכירת חולצות ומרצ'נדייז.

ההתנהלות של ריאל מדריד באותן שנים הייתה שערורייתית. המאמן ויסנטה דל בוסקה, שהוליך את הקבוצה לשתי זכיות בגביע האלופות, פוטר שנה אחרי הניצחון הגדול של 2002, למרות שהוליך את הקבוצה לאליפות והפסיד רק בחצי גמר הצ'מפיונס!

אחד הקורבנות של הפרוייקט הראוותני של פרס. דל בוסקה(צילום: EPA)

דל בוסקה, אגב, לא סלח מעולם לפלורנטינו פרס, שפיטר אותו יום אחרי הזכייה באליפות, בשעה שהשחקנים חגגו את התואר, ומינה במקומו את הפורטוגלי קרלוס קירוש, בין היתר כי הוא היה גבר נאה יותר מדל בוסקה העגלגל והמקריח...

פלורנטינו גם דחף למכירתו של קלוד מקללה, הקשר הצרפתי הפנטסטי, שהיה אחד מסודות ההצלחה של הקבוצה. כשמקללה נמכר לצ'לסי אמר הנשיא: "הוא לא יודע לנגוח, והוא לא מוסר למרחק של יותר משלושה מטר. יגיעו שחקנים צעירים שישכיחו את מקאללה". זידאן הגיב על כך: "מה הטעם להוסיף עוד שכבה של זהב על הבנטלי שלך, אם אתה מוציא ממנה את המנוע?". ואכן, ריאל קרסה, גם בליגה וגם באירופה ולבסוף גם פלורנטינו עצמו הודה בכישלונו והתפטר בפברואר 2006.

במהלך 12 השנים האחרונות ריאל זכתה בארבע אליפויות ובשני גביעים, אבל בליגת האלופות היא אפילו לא הגיעה לגמר. זה הכאיב לאנשי ריאל ולאוהדיה, ומה שהכאיב אפילו יותר, הייתה הצמיחה המטאורית של ברצלונה, שבשנים הללו זכתה בשש אליפויות והכי משמעותי – בשלושה גביעי אירופה לאלופות.

והכי כאב לראות את התמונות הללו(צילום: gettyimages imagebank)

הכישלון של ריאל בליגת האלופות היה מהדהד. במשך שש עונות רצופות, בין 2005 ל-2010 היא הודחה כבר בשמינית הגמר. אף אחד מהמאמנים שנכשל בצ'מפיונס, למעט ברנד שוסטר (ששרד עונה וחצי...) לא הגיע לעונה שנייה: ומדובר בקרלוס קירוש, פאביו קאפלו, ונדרליי לושמבורגו ומנואל פלגריני. חוסה אנטוניו קמאצ'ו פוטר אחרי 115 ימים (ב-1998 הוא פוטר אחרי שלושה שבועות). גם מריאנו גרסיה רמון, חואן לופס קארו וחואנדה ראמוס הגיעו ועזבו אחרי כמה חודשים.

רק כאשר הגיע ז'וזה מוריניו, קללת שמינית הגמר נפסקה. מוריניו הצליח להעפיל עם ריאל בשלוש השנים הקודמות שלוש פעמים ברציפות עד חצי הגמר – אבל שם נעצר. ברצלונה, באיירן מינכן (בפנדלים) ובורוסיה דורטמונד, קטעו את החלום שלו ושל עשרות מיליוני האוהדים של ריאל.

את הכדור שירה סרחיו ראמוס בחצי הגמר ב-2012 עד היום לא מצאו(צילום: רויטרס)

קרלו אנצ'לוטי הוא המאמן הראשון מאז ויסנטה דל בוסקה שמצליח לקחת את ריאל מדריד לגמר ליגת האלופות. "זה יהיה מדהים לזכות ב'לה דסימה', בעונה הראשונה שלי בריאל", הוא אומר. ואגב, אם הוא גם יזכה בגביע, "קרלטו" יהפוך למאמן השני בהיסטוריה, אחרי בוב פייזלי, שזוכה בגביע האלופות שלוש פעמים כמאמן. בניגוד לפייזלי, לאנצ'לוטי יש דם שתי זכיות בגביע כשחקן.

יהיה עשר?

ועכשיו, שיעור בספרדית: הפירוש המילולי של צמד המילים "לה דסימה" הוא "העשירית" (בספרדית המילה "קופה", כלומר "גביע", הוא בנקבה), ולא צריך להסביר לאף אחד שהכוונה היא לזכייה העשירית בגביע אירופה לאלופות.

ניצחון אחד והוא יהיה של הבלאנקוס(צילום: AP)

לכל גביע יש את כינוי החיבה שלו. הזכייה ב-1998 הייתה השביעית ולכן

כולם מזכירים את "לה ספטימה". כשראול, מוריינטס ומקמנמן ניצחו בגמר של 2000 את ולנסיה זו הייתה הזכייה השמינית, כלומר "לה אוקטובה". והניצחון שנתיים לאחר מכן בגלאזגו הביא את הגביע התשיעי – "לה נובנה".

כפי שאמר פרננדו היירו, 12 שנים זה בהחלט פרק זמן ארוך מאוד כשמדובר במועדון כמו ריאל מדריד, ולכן האובססיה לזכות בגביע היא גדולה מאוד.

רק שבדרך לזכייה ב"לה דסימה" נותר מכשול אחד, לא פשוט בכלל: היריבה העירונית אתלטיקו מדריד. הקבוצה שאוהדי ריאל נהגו לגחך עליה, בעקבות 14 שנים ברציפות ו-25 משחקים בהם ה"קולצ'ונרוס" לא הצליחו לנצח את ה"בלאנקוס". מ-1999 ועד 2003.

אנצ'לוטי או סימאונה? רק אחד יחגוג(צילום: רויטרס)

רק שב-2003 זה נגמר. בפעם הקודמת ששתי הקבוצות ממדריד נפגשו למשחק גמר גביע, אתלטיקו הייתה זו שניצחה. ב-17 במאי 2013 בגמר הגביע הספרדי, בסנטיאגו ברנבאו. אתלטיקו, אגב, מגיעה לגמר כשהיא בלתי מנוצחת העונה באירופה. לריאל כבר יש הפסד אחד.

איך זה ייגמר? אף אחד לא באמת יודע. אם ריאל תנצח, כריסטיאנו רונאלדו יחגוג בליסבון, העיר בה גדל והחל את דרכו כמקצוען, וקרלו אנצ'לוטי ייכנס לספר השיאים. אבל אם ריאל תפסיד, היא תנסה לזכות ב"לה דסימה" בעוד שנה. ולא בטוח שאנצ'לוטי יהיה המאמן...