"החיה באזיקים". כשאייכמן הובא לישראל
חברי הכנסת שהגיעו למליאה ב-23 במאי 1960 חשבו שבן גוריון עומד לשאת עוד נאום שגרתי. אבל ההודעה הלקונית שנשא על לכידת אייכמן טלטלה את המדינה כולה. מה ביקש אייכמן משופט המעצרים? ומה היו התגובות במערב ובמזרח גרמניה לחדשות? השבוע לפני
שלוש שעות לפני כן נשלחה לכל שרי הממשלה הודעה סתמית שלפיה ייתכן שתתקיים ישיבת ממשלה מיוחדת והשרים נתבקשו למסור על תנועותיהם עד השעה 15:00. ב-14:00 נמסר לשרים שהישיבה תתקיים ב-15:30 וצוין בפניהם שלא יידונו בה עניינים כלכליים או קואליציוניים וגם לא משבר החינוך, אלא "תימסר הודעה חשובה".
השרים לא העלו על דעתם מה יהיה תוכן ההודעה. ב-15:30 הגיעו כל השרים לאולם הישיבות של הממשלה, ושם במשך עשר דקות שמעו פרטים מפי בן גוריון על תפיסתו של אייכמן. בתום הישיבה הדרמטית והקצרה גזרו השרים על עצמם להישאר באולם הישיבות עד שראש הממשלה הגיע למליאת הכנסת וב-16:05 הוא בישר שם על תפיסת אייכמן. לאחר שסיים ראש הממשלה את דבריו עזבו כל הכתבים הפרלמנטרים את האולם ורצו לתאי הטלפונים כדי להעביר למערכות את ההודעה המרעישה.
ב-1960 הצליחו סוכני ה"מוסד" לאתר את אייכמן בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. ממשלת ישראל החליטה לחטוף אותו ולהביאו למשפט בישראל, מחשש שאם יוסגר לשלטונות, הוא יוסגר לגרמניה שלא תמצה עמו את הדין, או אף יימצא מי שיעזור לו להימלט ממעצר. כך החל מבצע מורכב, שראש ה"מוסד" איסר הראל פיקד עליו אישית. במבצע השתתפו מעל ל-50 איש, ביניהם אנשי מוסד, אנשי שב"כ, עובדי השגרירות בארגנטינה ועובדים בחברת אל על. הוא נחטף בדרכו מתחנת האוטובוס לביתו אשר ברחוב גריבלדי. כשהמבצע הושלם קיבל בן גוריון שיחת טלפון, על-פי הדיווחים אז, שבה נאמר לו: "החיה באזיקים". ב-22 במאי, יום לפני ההודעה הדרמטית, הובא אייכמן שהוחזק כמה ימים בדירת מסתור בארגנטינה - לישראל.
"אין לי מה לומר"
עוד קודם לכן כבר הובא אייכמן ליפו, שם עמד בפני שופט בית המשפט השלום בתל אביב, עמנואל ידיד-הלוי. כשהגיע השופט למקום היו שם אנשים רבים ובהם מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוסף נחמיאס, קצינים בכירים ואנשי שירות הביטחון. בדיוק בשעה 11:00 הוכנס אייכמן לחדר שבו המתין השופט. הפושע הנאצי, לבוש מכנסיים כהים וחולצה בהירה, הובל כבול באזיקים שהוסרו לפני שהוכנס ללשכה.
דממה שררה באולם הצר שבו ישב אייכמן על כיסא והתבונן בנעשה סביבו. הדממה הופרעה כשהשופט ביקש מנציג המשטרה, רב-פקד שמואל רוט, להודיע לאייכמן שהוא עומד בפני שופט שלום ישראל. אייכמן, בשומעו זאת, לאחר שתורגמו לו הדברים בגרמנית, קפץ מיד לדום וכך נשאר במשך כל זמן הקראת כתב האישום.
"אדלוף אייכמן, אתה נאשם שגרמת למותם של מיליוני יהודים בגרמניה ובארצות הכיבוש משנת 1938 ועד 1945", אמר נציג המשטרה בקול צלול. לאחר מכן פנה רב-פקד רוט לאייכמן בגרמנית ושאל אותו: "אתה אדולף אייכמן?". הפושע הנאצי השיב: "כן, אני אדולף אייכמן". הוא השפיל מבטו אך לפתע הזדקף. כשנשאל אם יש לו מה לומר השיב בקול חלוש אך צלול: "אין לי מה לומר. אני מבקש לתת לי אפשרות להתגונן".
הוא נשאר עומד גם לאחר הקראת פקודת המעצר. השופט סיפר כי היה נרגש מאוד שבפניו ניצב רב המרצחים, שנאשם במותם שישה מיליון יהודים.
אני מוכן להיות התליין
רבים לא האמינו למשמע אוזניהם: האומנם נמצא האיש המבוקש ביותר בעולם – דווקא בישראל? אולם משנוכחו לדעת כי אכן אמת הדבר, נדמה שהציבור יצא מכליו ולא היה גבול לרגשות שחשפו. הרוב בישראל חשו סיפוק על תפיסת אייכמן, אך לא כולם צהלו. "15 שנה שאינני קורא עיתונים ואילו היום, כששמעתי על מעצרו של גדול מרצחי היהודים, אצתי וקניתי גיליון", התוודה בנימין, תושב יפו ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ.
"לתלות אותו! לקרוע אותו לגזרים! לשרוף אותו בתא גזים!", הציעו עשרות, רבים מהם אסירי מחנות ההשמדה לשעבר. "להרוג אותו – זה פחות מדי בשביל רוצח כזה", הטיחה קשישה מתל אביב ששכלה את כל בניה בשואה.
גבר צנום וחיוור, שהראה את המספר על ידו, הציע: "עם פושע כזה אסור לנהוג בכפפות משי – צריך להתעלל בו עד אין סוף". אשתו, אף היא ניצולת המחנות, הוסיפה: "אסור לנו, לעם היהודי, לתת למפלצת זו שתחיה רגע מיותר אחד". ואילו צבר שנולד בצפת, שלא היה מעולם באירופה, סיכם בקצרה: "אני מוכן להיות התליין".
מי שלא שמח הייתה אישה בגיל העמידה, שעברה את שבעת מדורי הגיהנום במחנות ההשמדה. היא הזילה דמעות בהיזכרה במעלליו של אייכמן. משהחלה לגולל סיפור על פגישתה עם המרצח – התעלפה לרגע ורק לאחר מכן חזרה לאיתנה.
ההתעלמות של מוסקבה ומדינות ערב
פרטים על דרך לכידתו של אייכמן לא נמסרו אז על ידי השרים או על ידי גורמים רשמיים אחרים בישראל. רדיו לונדון דיווח אז כי הוא נתפס ככל הנראה בדרום אמריקה. בשידורים בשפה הגרמנית תואר אייכמן כ"איש השנוא ביותר על היהודים, מיד לאחר היטלר".
הודעתו של בן גוריון הגיע מהר מאוד למערב גרמניה, שם תחנות הטלוויזיה הפסיקו את שידוריהן כדי להודיע באופן מיוחד על מעצרו של הפושע הנאצי. במערב גרמניה הועלו שאלות כגון אם הוא יוסגר לגרמניה ואם בישראל מונהג עונש מוות. תפיסתו של אייכמן הרימה את קרן ישראל בעיני הגרמנים, אך יחד עם זאת נשתררו עצבנות מסוימת וחששות מפני גילויים נוספים על תקופת שלטון הנאצים.
הרדיו המזרח גרמני בלייפציג שידר "אזהרה" שלפיה "אם ימסור אייכמן עדות מלאה בפני בית משפט ישראלי, יזעזע הדבר את מעמדם של מדינאים ושל גנרלים רבים בבון (בירת גרמניה המערבית, י"ד)". מי שהתעלם מהאירוע היה רדיו מוסקבה וכך גם תחנות השידור במדינות ערב.
בישראל, פרט למידע שנתן בן גוריון, ניסו למעט בפרסום פרטים. מה שכן נמסר על ידי גורמים רשמיים בארץ הוא המידע שלפיו אייכמן נתפס בחוץ לארץ והובא לישראל על ידי אנשי שירות הביטחון. עוד נמסר כי לפי הוראות מיוחדות לא חסכו הלוכדים בהוצאות כדי להתחקות על עקבותיו.
לפי הפרסומים אז, האיש שסייע במישרין לגלות את אייכמן הוא יליד גליציה, ציוני ותיק, שבמלחמת העולם השנייה שכל את כל בני משפחתו ורק הוא עצמו הצליח להימלט מגטו דרוהוביץ'. ב"ידיעות אחרונות" פורסם אז כי מגלה הרוצח הוא בן 58, שדובר פולנית, גרמנית ויידיש. בתום המלחמה הגיע לווינה ושם אסף חומר נגד פושעים נאצים.
כדי ללכוד את אייכמן הוא עבר ארצות רבות, ולאחר התפיסה הוא יצא למשימה ללכוד רוצח נאצי נוסף. האיש לא בנה לו בית ונשאר ערירי כשמטרת חייו היא אחת: לגלות את רוצחי בני עמו. אז לא פורסם שמו של האיש, אך ככל הנראה מדובר בצייד הנאצים שמעון ויזנטל.
כעבור כמה ימים פורסם בעולם כי אייכמן נלכד בארגנטינה. ממשלת ארגנטינה התרעמה על פגיעה זו בריבונותה ודרשה מישראל להשיב תוך שבוע את אייכמן לשיטחה. היא גם פנתה למועצת הביטחון של האו"ם, כדי שתקבל החלטה נגד ישראל. יחסיה עם מדינת ישראל הצטננו למשך זמן מה, עד שהוסכם על "הסדר הולם" והארגנטינאים התרצו.
כשהישראלים הדהימו את האנגלים
עד ההודעה הדרמטית של בן-גוריון דיברו בארץ על ההישג של נבחרת הכדורגל של ישראל, יום קודם לכן. הנבחרת הביסה את נבחרת אנגליה הצעירה 0:4 באיצטדיון רמת-גן. אחד הפרשנים בטלוויזיה בבריטניה מיהר להגיד: "זו בהחלט אחת ההפתעות הכבירות בכדורגל העולמי". עיתונאי בריטי נוסף היה שותף לדעה: "בדרך זו תגיעו רחוק".
בנבחרת הישראלית שיחקו השוער האגדי יעקב חודורוב, נחום סטלמך, רפי לוי ושייע גלזר. לוי כבש צמד, גלזר הוסיף שער משלו ואת השער האחרון במשחק כבש אברהם מנצ'ל.
העיתונות בבריטניה שיבחה את הנבחרת של המאמן גיולה מאנדי. "11 חובבים מופתעים מישראל הקטנה פוצצו במטח של 0:4 את אנגליה הצעירה הגאה וגרמו להתפרצות של ששון בלבות 55 אלף צופים שלא האמינו למראה עיניהם. נהגים וחשמלאים צנועים אלה לחמו בצורה נהדרת והנחילו לישראל את ניצחונה הספורטיבי ביותר ב-12 שנות קיומה". האנגלים גם באו בטענות על השופט הבריטי ג'ון קלי, שהגיע יחד עם הנבחרת האנגלית מלונדון.
והרבה לפני אבי לוזון, היה מי שחלם על עתיד ורוד לכדורגל הישראלי. באחד העיתונים הבריטים
נכתב: "תקוות ישראל להפוך למעצמת כדורגל עולמית אינה עוד חלום".
שש שנים לאחר מכן זכתה נבחרת אנגליה הבוגרת בגביע העולמי. בנבחרת שיחקו שחקנים שהופיעו במשחק הגומלין מול ישראל, שנערך כעבור כשנה וחצי בלידס, שם ניצחו האנגלים 3:6. ונבחרת ישראל? ב-54 השנים שעברו מאותו משחק הופיע פעם אחת במונדיאל ומאז היא ממשיכה לחלום.
לפנייה לכתב/ת 
