הפאב הטוב בעולם
המלצה אחת של עלי מוהר שלחה את ניר קיפניס למפתן של אחד הפאבים האנגליים הטובים בעולם. סיפור על מנצ'סטר יונייטד, בירות חמימות ומכה אחת בראש
מכירים את הסרטים האלה, שבהם הגיבור פותח דלת ומתברר שעבר למימד אחד? זה בדיוק מה שקורה כשפונים מפליט סטריט (fleet street), אל תוך רחוב עתיק, צר כמסדרון ביתי, שמציב אותך היישר במאה ה-17.
עוד טיולים בערוץ התיירות:
יש עתיד: כך ייראו מושבי המטוסים
מתגלגלים: מדריך לטיולי קראוונים בארץ
כדי להיכנס בשערי "יה אולד צ'שייר ציז" (Ye olde Cheshire cheese) שברחוב פליט מספר 145 בלונדון אתה נאלץ להרכין את ראשך במשקוף. אבל לא אכפת לי גם לדפוק את הראש בתקרה גם כאן וגם בדרך לשירותים (ועל כך יסופר עוד מעט), רק תנו לי ליהנות מרחש הלהבות שמפצחות בולי-עץ באח, מהימהומי "שלום-שלום" בין הקבועים, מספסלי העץ מרסקי-הגב ובעיקר מברזי ה"ביטר" המכאניים, שהם למעשה משאבות שדורשות שתיים-שלוש משיכות בידית בכדי למלא פיינט הגון ופושר של "ביטר" טרייה ונפלאה גם לחובב בירת לאגר פשוטה שכמוני.
ישנם רגעים בחייו של אדם, אפילו אם הוא ציניקן גדול, שבהם הוא עומד מתפעל אל מול מה שנראה כנצח. זה מה שקורה לי כשאני ניצב בחזיתו של הפאב הזה, שממוקם בפאתי מרכז העיתונות ההיסטורי של לונדון (כשהייתה עדיין מרכז העולם), בתפר שבין אזור הסיטי לאזור המתויר יותר של העיר.
מה נחשב בעיניכם לפאב וותיק? חמש שנות פעילות, עשור? 20 שנות פעילות בוודאי יכולות לזכות פאב וותיק בתואר מוסד, נכון? ובכן, מה תאמרו על כך שהפאב הלונדוני הזה פועל ברציפות מאז 1667, כלומר - כבר 437 שנים.
אפילו התיארוך הזה גורם לצ'שייר עוול: ההערכה היא שהפאב הוקם שנים רבות קודם לכן (ההערכה המקובלת היא שהוא פעל החל משנת 1538), פשוט השריפה הגדולה שכילתה את לונדון ב-1666, השמידה ראיות לגלגול הראשון שלו, מה שגרם לבעליו להכריז עליו כ-"נבנה מחדש" אחרי השריפה.
מרימים לזכר עלי מוהר
ההכרות שלי עם המקום הזה מתחילה בהכרות שטחית עם אחד האנשים העמוקים שחיו במקומותינו - עלי מוהר. מכר משותף הציג אותנו פעם זה לזה כאוהדי מנצ'סטר יונייטד ומשם, על כמה פיינטים של גינס מרירה, קלחה השיחה.
לדאבוני הספקתי לפגוש את האיש לא יותר מפעמיים-שלוש ומלבד הנהוני "שלום-שלום" וקצת דרישות בשלומה של קבוצתנו האהודה באנגליה, לא החלפנו יותר מדי דעות - מלבד פעם אחת כשהרהבתי עוז לשאול אותו, מי שהיטיב כל-כך לתאר קרנות רחוב קטנות בלונדון ופריז (למרות היותו תל-אביבי עד לשד עצמותיו), אם יש לו איזה טיפ קטן עבורי לקראת נסיעה לבירת אנגליה.
מוהר שלף מהזיכרון את השם והכתובת ואני חשתי בר-מזל עוד לפני שהצבתי את רגלי על מפתנו של אחד הפאבים הנפלאים בעולם. לדאבוני, בהמשכה של אותה שנה פרסם מוהר את ההמלצה במוסף תיירותי בעיתון שכתב בו אז. ולמרות זאת, במהלך כל עשרת ביקוריי במקום הקסום ההוא, לא נתקלתי בתיירים מישראל.
על קיר הכניסה כתובים שמותיהם של כל מלכי אנגליה מאז ששופץ הפאב אחרי השריפה הגדולה ההיא. המשקוף, מתאים גם הוא לגובה הממוצע באותם ימים – בערך 170 סנטימטרים, מה שאומר שלא חייבים להיות שחורציאניטיס כדי להרגיש כמו גוליבר בארץ הגמדים.
אגב גוליבר, אין לי מושג אם ג'ונתן סוויפט ישב כאן, אבל וולטר, דיקנס, סר ארתור קונן דויל ועוד רבים אחרים דווקא כן. חלק מדיוקנותיהם של הקבועים האלו מפעם עדיין תלויים על הקירות.
שלושה שולחנות מצטופפים בחלל הבר (יתר החללים הם מסעדה שעליה אין להכביר במילים) וכמו בכל מקום שעובד כמו שצריך, גם כאן "ממלאים שולחן", מה שאומר שאתה יכול למצוא את עצמך שותה לצד זרים גמורים.
עשן האח נוטה לעיתים לכיוון החדר ומעניק לחוויה אופי מעושן ומיושן, והקהל מורכב, מלבד חובבי בירה כמוני, גם מעורכי-דין שנראים כאילו יצאו מפרק של "רמפול" (לטובת הצעירים שבין הקוראים: סדרה קומית מופתית על אודות עורך דין וותיק בבית המשפט הסמוך) ועיתונאים קשישים שנוהגים עדיין לפקוד את סביבת עבודתם הישנה.
פעם נקלעתי שם לוויכוח בין שני עיתונאי ספורט בדימוס שניסו לדרג את עשרת משחקי הכדורגל הטובים בכל הזמנים, וכשנידבתי להם את דעתי על כך שמשחק הגמר של 1979 בין ארסנל למנצ'סטר יונייטד (שהסתיים בניצחון דרמטי 3:2 של התותחנים) מוכרח להיות ביניהם, הם "עשו כבוד" ושיתפו אותי בדיון.
אומרים שייה אולד צ'שייר ציז הפך כבר למוכר ויש הטוענים - גם לממוסחר (גיליתי ערך אודותיו בוויקיפדיה, אפילו במהדורה העברית). זה זה לי מפריע, וגם לא אכפת לי שמלבד קצת חטיפי צ'יפס בשקית או בוטנים מלוחים אין כאן אוכל (אם כי מעניין לתור את המסעדה הצמודה, לא לאכול בה – מדובר באוכל אנגלי מסורתי, סביר אך משמים).
אגב אוכל, אם אתם מאלה ששתיית בירה מגרה את קיבתם ולא בא לכם להסתפק בחטיפים המלוחים שנמכרים על הבר (למרות שצ'יפס עם מלח ויניגר נפלאים לצד בירת ביטר עשירה), אתם מוזמנים לצאת ולגלות שממש מול הפתח יש מעין מעדנייה-סנדבצ'ייה איטלקית טעימה להפליא, לתקוע איזו ג'בטה פריכה עם סלמי או מוצרלה, ולחזור פנימה להמשיך לשתות.
הבטחתי מכה בראש, ולא בגלל הבירה, אז הנה אני מקיים: בגלל מידותיהם הקטנות של בני המאה ה-17, כמעט כל המשקופים נמוכים מגובהם של בני-דורנו, מה שאומר שאת המסע לשירותים למשל, כדאי לעשות שפופים מעט לבל תדפקו את הראש הרבה יותר מהר מכפי שתעשה זאת עבורכם השתייה.
ואם אתם נקלעים לשם בקרוב, עשו טובה ובין הזיכרונות מדיקנס וארתור קונאן דויל, הרימו פיינט של ביטר מקומית חמימה לזכרו של עלי מוהר, אחד המאהבים הגדולים ביותר של השפה העברית, שכיף להיזכר בו דווקא בבירת הממלכה המאוחדת.
- Ye olde Cheshire cheese. Fleet Street 145, London
עוד שתייה, מסעות ומה שביניהם: באתר סנהדרינק
בכל טיולי סנהדרינק רוויי האלכוהול, הנהג התורן שותה רק משקאות קלים. תלמדו מהמקצוענים - אל תערבבו אלכוהול ונהיגה!
