יוצא מהמגירה: אוויר הרים צלול כיין
מי שכונתה המשוררת של העם וכתבה שירים מכונני דרך לקטנים ולגדולים, בכלל שאפה להיות פסנתרנית קלאסית, אבל הקיבוץ התנגד שתצא ללמוד. עם העברת ארכיונה העשיר של נעמי שמר לספריה הלאומית, נחשפים גילויים על הבית האחרון של "ירושלים של זהב" - וגם וידוי מוזיקלי
נעמי שמר היא אחת היוצרות הידועות והמרכזיות שפעלו בישראל. תחומי ההלחנה וכתיבת הפזמון נשלטו ועדיין נשלטים באופן כמעט מוחלט על ידי גברים, ואילו שמר, כפזמונאית ומלחינה, בלטה בכישרונה ובהצלחה ובאהדה הרבה לה זכתה בחייה. אף על פי שהיא מזוהה בעיקר עם כתיבה והלחנת שירי עם פופולאריים ועם שירי הילדים שלה, שמר יועדה במקור - בחינוכה ובשאיפותיה - להיות דווקא פסנתרנית קלאסית.
הקשר שבין יצירתה המוכרת של שמר לפן הקלאסי שליווה את יצירתה, ייחגג באירוע מיוחד לרגל עשור לפטירתה ולכבוד העברת ארכיונה המלא לספרייה הלאומית בירושלים. המחלקה למוזיקה בספרייה תקיים ביום ד', 28 למאי, קונצרט חגיגי בשיתוף עם האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ששמו "נועה היא שם בשדה", שילווה בהרצאה ושיח סביב יצירתה של שמר.
האזינו ל"ינשוף וירח". מלים ולחן: נעמי שמר. מתוך ארכיון הספרייה הלאומית
תמר זיגמן, שטיפלה בארכיון של נעמי שמר בספרייה הלאומית וחקרה את יצירתה במסגרות אקדמאיות שונות, מספרת שהיציאה של שמר לאקדמיה ללימודי מוזיקה לא היו פשוטים. "באותה תקופה זה היה מחזה סוריאליסטי: פסנתר באמצע המדבר. שמר גדלה בקבוצת כנרת, ואמה התעקשה על החינוך המוזיקלי שלה.
"כבר כילדה היא החלה ללמוד לנגן, וכשבגרה רצתה ללמוד באקדמיה - אולם החברים בקבוצה התנגדו לכך. בהמשך התקיימה אספה סוערת בנושא עד שאם שכולה התערבה ואמרה להם שיניחו לילדה לצאת ללימודים כי זה הייעוד שלה. וכך היה".
פסנתר באמצע המדבר
שמר, ילידת 1930, נסעה ללמוד באקדמיה למוזיקה בתל אביב ובאקדמיה בירושלים, והתכוונה, כאמור, להפוך לפסנתרנית, אך לאחר סיום לימודיה חזרה לקיבוץ ללמד את הילדים מוזיקה - מה שהוביל לכתיבת "שירים מכנרת" האהוב שיפה ירקוני הקליטה בהמשך, וכלל גם את השירים "הדואר בא היום" ו"אחינו הקטן". "בתקופה הראשונה ליצירתה שמר התביישה שהיא כותבת פזמונים", מציינת זיגמן. "היא טענה שהרבה יותר יפה לנגן בטהובן ומוצרט מאשר לכתוב פזמונים, ולכן חתמה על השירים בשמות בדויים".
על הפזמונים חתמה כ- "ש. כרמל", ועל תרגומים שעשתה חתמה כ-"אליפז". בארכיון של שמר ניתן למצוא מסמכים וכתבי יד נדירים מתקופה זו, למשל של השיר "ינשוף וירח".
הארכיון שיוצג כעת לקהל הרחב, למוזיקאים ולחוקרים, הוא אחד הגדולים והמעניינים שקיימים בספרייה הלאומית. הוא מחולק ל-17 חטיבות, שבהן כתבי יד (מילים ותווים), יצירות מוזיקליות, רשימות ומסמכים אישיים, קטעי עיתונות, תוכניות רדיו ותסכיתים, התכתבויות אישיות ועוד. "מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית שמה לה כמטרה לאסוף ארכיונים של מלחינים", מסבירה ד"ר גילה פלאם, מנהלת ארכיון המוזיקה.
"הארכיון של נעמי שמר מתווסף לארכיונים של משה וילנסקי, סשה ארגוב, מרדכי זעירא ואחרים. בסוף 2011 יצרה עמנו קשר בתה של נעמי שמר, שהתעניינה באפשרות להעביר אלינו את הארכיון. המוטו שהנחה אותה הוא שנעמי שמר הייתה המשוררת של העם, ולכן ארכיונה צריך להיות בספרייה הלאומית בירושלים. לאחר עבודת מיון, קטלוג וסידור, בוצעה גם דיגיטציה של הארכיון.
"כאשר מקבלים ארכיון, לא תמיד רואים את החידושים והגילויים שגלומים בו. הכוח של הנגשת הארכיון הוא בכך שמישהו מגיע, בוחן וחוקר, ופתאום מגלה משהו חדש, כך מתקבלת תשובה לשאלה שלא הייתה לה תשובה עד כה, מבחינה אישית ומקצועית".
דוגמה לכך ניתן למצוא באחת החטיבות הגדולות של הארכיון: התכתבויות. "ההתכתבויות יכולות ללמד המון על יצירתה של שמר", מסבירה זיגמן. "היא ניהלה התכתבויות עם אנשים מפורסמים מהברנז'ה וגם עם אנשים אלמונים ששלחו לה מכתבים. ניתן לראות שלפעמים פשוט כתבו על המעטפה 'לכבוד: נעמי שמר. הדוור כבר יידע', אין ספק שזו היתה תקופה שונה לחלוטין.
מקנדי ועד לגשש החיוור
הסקאלה של ההתכתבויות של שמר היא רחבה מאוד, מיוני רכטר, יפה ירקוני, יהורם גאון, הגשש החיוור, בני אמדורסקי, דרך מכתב מהנשיא קנדי אחרי שזכתה בתחרות זמר באיטליה, עד למכתב שקיבלה ובו בקשה לבצע בחו"ל את "ירושלים של זהב" - וגם מכתבים מפוליטיקאים ואנשי ממשל כמו גולדה מאיר ואפרים קציר. ההתכתבויות שלה היו בעיקר מקצועיות, כמו למשל עם בני אמדורסקי סביב השיר "העיר באפור", לצד מכתבים אישיים, שהמשפחה הגבילה את הצפייה בהם לחלק בלבד.
.JPG "הבית הנוסף של \"ירושלים של זהב\" שנכתב בפנקסה של שמר")
שירה המפורסם של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", זוכה למקום של כבוד בארכיון, בין השאר עם הצגת הפנקס שבו כתבה את המילים והתווים לבית הנוסף לשיר הידוע. "חשיפת הפנקס מאפשרת להעמיק את ההיכרות עם הסיפור סביב השיר", מציינת זיגמן. "בחורף של שנת 1967 נתבקשה שמר לכתוב שיר על ירושלים לכבוד פסטיבל הזמר. שמר נזכרה בחוויות ילדותה כשהיתה באה לבקר קרובי משפחה וכאשר גרה שם, וגם באגדה התלמודית על רבי עקיבא שנתן לרחל תכשיט - ירושלים של זהב, וכך כתבה את השיר.
"הופעתה של שולי נתן, שהיתה אז חיילת, ריגשה מאוד את הקהל, ובסוף הערב המנחה של האירוע, יצחק שמעוני, הזמין אותה לשוב ולשיר, ועד מהרה הוא כבש את כולם. ביום שחרור ירושלים, שלושה שבועות לאחר מכן, שמר היתה יחד עם להקת הנחל. מפקדת הלהקה סיפרה שהיא ישבה ליד שמר והן שמעו בטרנזיסטור שהצנחנים נכנסו לכותל. נעמי התרגשה מכך מאוד, הוציאה את הפנקס וכתבה בית נוסף לשיר - 'חזרנו אל בורות המים...'".
בקונצרט "נועה היא שם בשדה" ישתקף הקשר של נעמי שמר לרקע הקלאסי שעליו התחנכה באמצעות עיבודים אמנותיים לשירים מוכרים, ובעיקר לכאלו שנחשבים למורכבים יותר מבחינת הלחן. השירים בקונצרט עובדו על ידי תלמידי המחלקה לקומפוזיציה ולמוזיקה רב-תחומית באקדמיה למוזיקה, ויבוצעו בידי תלמידי המחלקה הווקאלית ונגנים מהפקולטה לביצוע. השירים המורכבים יותר והפחות מוכרים, כמו "עקדת יצחק", למשל, ניתנים לשמיעה ולקריאה בארכיון של שמר, לצד מכתבים ומסמכים נלווים המעניקים הקשר רחב יותר לכתיבתה.
"שמר מזוהה מאוד עם כתיבת שירי-עם, אך היא בהחלט יכלה לכתוב אחרת", מסבירה זיגמן. "בכלל יצירתה, ניתן לזהות שירים מורכבים ומתוחכמים יותר מבחינה מוזיקלית. בארכיון ישנה יצירה שהיא רצתה שתבוצע באולם הקונצרטים, 'הילדה איילת', שכתבה קדיה מולדובסקי ותרגם נתן אלתרמן (היצירה בוצעה בשנות ה-70 פעם אחת). זהו פן יחסית נסתר ביצירתה של שמר".
מקום של כבוד ניתן גם ליצירתה של שמר לילדים בהנגשת הקלטות וכתבי יד, כמו גם חשיפת ההתכתבויות הענפות שניהלה עם ילדים, ששלחו לה מכתבים רבים. "היה בה משהו חי מאוד, ילדי מאוד", מסכמת זיגמן, "על אף שבתחילה חשה שמר שהפזמונאות היא פחותת ערך מההלחנה הקלאסית, הבושה חלפה לגמרי, ודאי נוכח ההצלחה וההערכה לה זכתה בקרב העם".
את השינוי שחל בתפיסתה של שמר ניתן לראות בציטוט שלה מתוך
תוכניתן של דליה און-פריזנט ורבקה מיכאלי, "לחם האוהבים", ששודרה ב"קול ישראל" בחג השבועות, 1991, ונמצאת גם כן בארכיון.
"...ידעתי שאני צריכה לחזור לקיבוץ וללמד מוזיקה וכן עשיתי. אז כתבתי תוך כדי עבודה שמונה שירים מכנרת.... ופתאום הבנתי שלא מעניין אותי להיות פסנתרנית, שאני אף פעם לא אהיה פסנתרנית, שאני אהיה הפסנתרנית מספר טריליון בעולם, זה לא מעניין אותי. ושיותר מעניין אותי לחפש את השמונה טקסטים שאני כתבתי, מאשר ללטש יצירות של אחרים, שבכלל לא לפי כוחי, לא לפי כישרוני.
"והעובדה המדהימה היתה שכאשר הייתי צריכה לנגן על במה, והייתי פסנתרנית לא רעה, היתה לי טכניקה מצוינת ועבדתי הרבה מאוד, והיה לי רפרטואר מכובד מאוד, ועשיתי בחינת גמר כפסנתרנית - הכל בסדר, אבל היתה לי פאניקה נוראה, היה לי פחד קהל ובקושי הצלחתי לא להפסיק באמצע מרוב פאניקה. שעה שכשהייתי צריכה לעמוד על במה, ולהבדיל, לבצע את השמונה טקסטים הדלים שלי, בכלל אין לי שום אימה, שום יראה, שום פאניקה, אז זה פשוט הבית הטבעי שלי. וזה נתן לי את הרמז, מה הכיוון הנכון שלי. עדיין לא חשבתי שאני מלחינה או שזה יהיה הכיוון, אבל הרגשתי שעשיתי החלטה נכונה, שזה שדה שאני מרגישה בו הרבה יותר בבית...".
