ביקור האפיפיור עורר בעיקר את השד העדתי
המוסלמים לא שכחו את מסעות הצלב והיהודים עדיין זוכרים את זוועות הכנסייה ושתיקת האפיפיור בזמן השואה: ביקור פרנסיסקוס הביא עמו תפילות לשלום ולאהבה, אך הוא מרוקן מתוכן על רקע המציאות המזרח תיכונית
17 במאי 1983 הוא יום הסכם השלום שמעולם לא יושם בין ישראל לבין לבנון ונחתם בין הנשיא הנוצרי המארוני בשיר ג'ומאייל לבין ישראל. ג'ומאייל נרצח לאחר בחירתו לנשיא וישראל נסוגה מלבנון, אולם הכתם על העדה המארונית ששיתפה פעולה עם "האויב הציוני" לא הוסר. גורמים בלבנון איימו באחרונה כי אם הפטריארך המארוני יתלווה לאפיפיור פרנסיסקוס בביקורו בישראל, הדבר יהווה 17 במאי נוסף!
"ערבית מדוברת" - טורים אחרונים:
נאצר מחכה לסיסי: מצרים רוצה איש חזק
סוריה משליכה את ההיסטוריה שלה לפח הזבל
ימי הביניים בסוריה: זוועות בשם האיסלאם
ביקור פרנסיסקוס בישראל הוא הביקור הראשון של אפיפיור באזור מאז פרוץ המהפכות בעולם הערבי. על כן, יש לביקורו מטען רגשי רב והוא מעורר תגובות רבות בעולם הערבי. למרות המסר החשוב שהוא מביא עמו, דו קיום ושלום בין הדתות ובין העמים, עצם ביקורו מעורר בלב כל אדם במזרח התיכון אסוציאציות שליליות לכאן ולכאן.
המוסלמים לא יכולים להימנע מזיכרונות התקופה האפלה של מסעות הצלב, שהחלה בקריאה של האפיפיור אורבנוס השני בשנת 1095 להציל את כנסיית הקבר בירושלים מידי המוסלמים. היהודים אף הם לא יכולים להשתחרר מן המחשבה על זוועות הכנסייה ושתיקת האפיפיור פיוס ה-12 בזמן השואה. ביקור האפיפיור גם מעלה
בקרב המיעוט הנוצרי הערבי במזרח התיכון מחשבות קשות על מצבם העגום בהווה, על בריחתם של עשרות אלפים מרדיפות המוסלמים בזמן המהפכות הערביות. בשנים האחרונות חוו הנוצרים אירועים קשים של רצח ופיצוץ כנסיות בעקבות עלייתם של הארגונים האיסלאמיים לשלטון.
מדוע מעורר ביקור האפיפיור דווקא בעת הזו מהומה בעולם הערבי?
השד המארוני מתעורר
ביקור האפיפיור בישראל אינו הראשון מסוגו. לפני 14 שנה, לכבוד שנת המילניום, ביקר יוחנן פאולוס השני בישראל ולפניו עשה זאת פאולוס השישי ב-1964. המהומה הנוכחית התעוררה בשל הצטרפותו של הפטריארך המארוני הלבנוני בשארה בוטרוס אל-ראעי למסע האפיפיור. ביקור זה הוא ראשון מסוגו מאז הקמת מדינת ישראל. מבחינת החוק הלבנוני מדובר ב"מגע עם האויב". אמנם ביקורי דת הם חריגים בחוק זה, אולם עדיין ביקור בישראל נחשב להכרה בה.
גורמים בחיזבאללה וגם בחמאס קראו לפטריארך א-ראעי להימנע מ"הטעות ההיסטורית" (בערבית: ח'טא, גם טעות וגם חטא) שעלולה חלילה להתפרש כ"תטביע" (נורמליזציה) והכרה בישות הציונית.
היריבות בין המחנות היא גם זו שמונעת כיום מהפרלמנט הלבנוני למנות נשיא נוצרי שיהיה מוסכם על כל הצדדים. לכן טען א-ראעי באחד הראיונות האחרונים בתקשורת כי הביקורת על ביקורו היא תוצאת לוואי של סכסוך סוני-שיעי בארצו, וכי אין לביקורו שום משמעות פוליטית, אלא דתית גרידא.
השד העדתי, גם אצלנו
הפטריארך המארוני א-ראעי ביקר במסעו בישראל עם האפיפיור נוצרים בגליל שברחו מלבנון והשתייכו בעבר ל"צבא דרום לבנון", כ-2,000 איש. יש להניח כי הוא יספוג על כך ביקורת קשה גם בקרב הפלסטינים וגם הלבנונים, שהרי גם אנשי צד"ל זכו לתארים "משתפי פעולה" ו"בוגדים".
לאחרונה, הנושא הנוצרי עורר מהומה גם בישראל על רקע הניסיון לגייס את הערבים הנוצרים לצה"ל. ערבים ישראלים טענו כי הכומר היווני אורתודוקסי ג'יבראיל נדאף שקורא להם להתגייס "משתף פעולה עם האויב" (בהפגנות מול אוניברסיטת חיפה לפני כשבועיים אף נכתב על השלטים: "משתף פעולה עם השטן!").
"מסע צלב" לשלום
הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) דווקא בירך על ביקור האפיפיור. זה האחרון הגיע לרשות הפלסטינית במסוק צבאי ירדני ולא דרך נמל התעופה בן גוריון. כיוון המסע של פרנסיסקוס ממזרח למערב, מירדן לגדה ומשם לישראל, מאותת במפורש כי ראש הכנסייה הקתולית תומך בסוגיה הפלסטינית, והוא אכן קרא בירדן להקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום עם ישראל.
הפוליטיקה והדת התערבבו ב"מסע הצלב" הנוכחי: האפיפיור עבר במסעו בין ירדן, הרשות הפלסטינית וישראל באתרים הקדושים לנצרות: אתר הטבילה של ישו בנהר הירדן על ידי יוחנן המטביל, כנסיית המולד בבית לחם, חדר הסעודה האחרונה של ישו וכנסיית הקבר בירושלים.
האפיפיור ראה במסעו הזדמנות להפגיש ולפייס בין ראשי הכנסיות של המזרח והמערב. פרנסיסקוס נפגש עם הפטריארך היווני האורתודוקסי ברתולומיאו אחרי 50 שנות נתק בין הכנסיות. סיכויי ההצלחה לשלום בין הכנסיות גדול בהרבה מהסיכויים לקיום שלום בין ישראל לפלסטינים או לפתור את סוגיית הפליטים הסורים, כפי שביקש האפיפיור בירדן.
מאבטחי האפיפיור חששו מקיצוניים - יהודים ומוסלמים כאחד. פעילי ימין ישראלים הפגינו נגד בוא האפיפיור שעלול לטענתם "לטמא" את קבר דוד. מסר השלום והדו-קיום שהביא האפיפיור מנותק מן המציאות המזרח תיכונית כמעט כמו המסר של ישו לאהוב את האויב ולהגיש את הלחי השנייה למי שסוטר לך.
למרות הלחצים שמופעלים על ידי הוותיקן, ישראל אינה לא מוותר על ריבונותה בחדר הסעודה האחרונה בשל האמונה כי במקום שוכן קבר דוד המלך. גם המוסלמים לא מוכנים לעשות ויתור ולמסור את המפתחות לכנסיית הקבר לידי הוותיקן. שתי משפחות מוסלמיות מחזיקות במפתחות, ג'ודה ונוסייבה. לפי אמונתם, המצביא המוסלמי צלאח א-דין הפקיד בידיהן את המפתחות במאה ה-12 לאחר שכבש את ירושלים מידי הצלבנים. בראיון ל"אל-ערביה" אמר עבד אל-קאדר אדיב ג'ודה:
"המפתחות עוברים במשפחה מאב לבן כבר 800 שנה, הן נמצאות בארון אצלי בבית ולא אוותר עליהן אפילו עבור מיליוני דולרים".
כמו בעבר, כך גם היום: הכנסייה מטיפה לשלום ואהבה, אך במציאות העולם הופך לאלים יותר ויותר ואנשים שופכים דם בשם הדת. ישו מצווה על מאמיניו בברית החדשה "אהוב את אויביך וברך את שונאיך" (לוקס ו' 27-31; מתי ה' 43-44), אך המזרח התיכון שבו ביקר האפיפיור מצוי במלחמה, בהתפרקות מדינות ובהשתוללות הטרור. תפילותיו לשלום בין דתות מתרוקנות מתוכן על רקע רצח העם בסוריה, רדיפת הנוצרים והשנאה ליהודים. ובכל זאת, יש לקוות כי תפילותיו של פרנסיסקוס יתממשו.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה על האיסלאם במחלקה ללימודים הומניסטיים בטכניון ובמכללת הגליל ומורה לערבית בטכניון ובחוג להיסטוריה של המזרח התיכון בחיפה. ספרו "העלווים - היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010
לפנייה לכתב/ת 
