חוק שימור המחול: ההיסטוריה של בת שבע

זה היה לפני כשנתיים. היוזמה להקים ארכיון מקיף, ראשון מסוגו בישראל, ללהקת המחול "בת שבע", היתה אז בגדר רעיון בלבד. איריס לנה, מנהלת הפרויקט השאפתני שנוצר לקראת שנת היובל ללהקה - שתצוין בשלל אירועים, בהם ערב השקת הארכיון שייערך ב-19 ביוני בבית אריאלה בתל אביב, שבמעמדו תיפתח התערוכה "יותר מהיסטוריה אחת" - החליטה לחזור אל השורש: הברונית בת שבע דה רוטשילד.

דרכים שטומנות בחובן גילויים מתחילות, כמעט תמיד, במקרה. כך גם לידתה של הלהקה המובילה בישראל. ב-1963 החליטה דה רוטשילד להקים בארץ ישראל להקת מחול וליישם בכך את הרעיון הציוני שבו תמכה. הכוריאוגרפית המהפכנית, מרתה גראהם, בת חסותה של הברונית, שזכתה לתמיכתה הנרחבת מתחילת שנות ה-50, מונתה כיועצת אמנותית. רקדנים מהארץ נשלחו ללימודים אצל גראהם בארצות הברית, והלהקה ביצעה שבע עבודות שיצרה בחלקן במיוחד.

הברונית עם הכוריאוגרפית מרתה גראהם(צילום: וולטר ניומן)

"הלהקה הראשונה הורכבה מפראי אדם, חיות במה כריזמטיות, שבחלקם היו נטולי טכניקה לחלוטין. ספורטאים, קיבוצניקים, מלח הארץ. זו היתה להקה חצופה ונטולת משמעת. בלי ניסיון אבל עם הרבה אמביציה", מספרת לנה, שעוסקת בפרקטיקה, מחקר ותיאוריה של המחול.

צייתנות מחולית לא היתה הצד החזק של הלהקה בשנותיה הראשונה. כדי להשליט משמעת, החליטה דה רוטשילד למנות כמנהלת חזרות את ז'נט אורדמן, רקדנית בוגרת הבלט המלכותי בלונדון. הרקדנים התנגדו למינוי ובעקבות מחאה זו אולצה לעזוב. אורדמן היתה לבת זוגה של הברונית ובעבורהּ הקימה ב-1967 את האולפנה ללימודי מחול. שנה לאחר מכן הוקמה להקת בת דור.

טכנאי להקת בת שבע מכינים את הבמה (צילום: דני בינסטד)

"להקת בת שבע נזנחה. הברונית משכה את הכסף והאהבה, ודרשה מגראהם שלא לאפשר ללהקה לבצע יותר את יצירותיה. זו היתה מלחמת חורמה", אומרת לנה. ב-1974 עמדה הלהקה בפני סגירה. "אין בארץ שתי להקות. יש רק להקה אחת", אמרה הברונית בראיון שתועד בסרט בבימויה של רות ולק שנמצא אף הוא בארכיון החדש. "אתה שואל את עצמך מה צריך היה לקרות כדי שתאמר דבר כזה על להקה שנושאת את שמה", אומרת לנה.

משבר על הבמה

"טבולה ראסה". נהרין פתח פרק חדש (צילום: יורם רובין) (ארכיון להקת בת שבע)

"הלהקה החלה את דרכה עם גראהם, אך בשנות ה-80 רוטינת העבודה נסמכה על שיעורי בלט בלבד. עם הגעתו של נהרין התפיסה התנועתית השתנתה לחלוטין. עם הזמן התפתחה ונטמעה שיטת הגאגא שבימי ראשיתה כונתה: 'קלאסי מקולקל'. כל זה מידע סמוי מהעין שאומר משהו על טקסט המחול בארץ. הארכיון מאפשר להתבונן גם בתהליכים ובתמורות שעבר המחול הישראלי", אומרת לנה.

קידה ראשונה. ברתיני, דה רוטשילד ורקדני הלהקה(צילום: דויד אולמר)

"אם מִנהל תרבות לא היה מייבש את הספרייה למחול, המקום היה יכול להפוך למרכז מחקר משמעותי", מבארת לנה: "גם בַּמְנהל, שבויים בתפיסה שמחול זה יצירות, כוריאוגרפים ורקדנים. זו תפיסה מיושנת ומזיקה. מראשית ימי המחול יש הגורסים שמדובר באמנות פיזית אינטואיטיבית שאינה קשורה במתודיקה. אפילו גראהם אמרה: 'הכל מהרחם'. כשמדברים על מחול קל להיאחז באמוציות ואינטואיציה, אבל זה הרבה מעבר לכך. רעיונות זה דבר מנוסח. חשוב לפתח דיון מעמיק סביב היצירה המחולית גם בארץ".

"אם מחול מגיע מהבטן, למה להקצות תשתיות תיאורטיות ולימודיות שקשורות בהשכלה, במחקר, בספריות ובארכיונים? כשהמחול יזוז מהשוליים למרכז, יהיה לזה גם ביטוי כספי. בינתיים, לצערי, אנחנו השוליים של השוליים אפילו בקרב אנשי תרבות. מחול לא תפס את מקומו הראוי. בתחילת הדרך ניסיתי לעניין קולנוענים בעשיית סרט תיעודי על הלהקה. חשבתי שזה סיפור לוהט שמקפל בתוכו ציונות, פוסט ציונות, כסף וסקס. אמרו לי חד וחלק: לא מעניין. אנשים עדיין לא מבינים שמחול הוא טקסט חברתי".

תמונה קבוצתית עם ג'רום רובינס, גרטרוד קראוס ודונלד מקייל(ארכיון להקת בת שבע)

הקמת הארכיון היא חלק ממלחמה נגד הזמן שמוחק מדי יום יצירות גדולות, משכיח יוצרים ומבצעים מרכזיים, ומעלים מהבמה שותפים לבניין התרבות הישראלית. הארכיון הוא גם דרישה להכרה באחריות המוסדית והציבורית על העבר כמורשת תרבותית.

"רבים מבני דור המייסדים של הלהקה - אינם. יש חומרים נדירים שזרוקים במחסנים, שמעלים אבק ושמצויים על סף כליה. אנחנו על צומת דרכים היסטורית שמאפשרת עדיין להסתכל אחורה, להתכתב עם מה שהיה ולצטט. אם לא נמהר, לא יישאר מה לתעד. זה לתפוס את ההיסטוריה בזנב, והמחויבות שלנו להבין את חשיבות הידע המצטבר. זו ההיסטוריה שלנו שחומקת ומתכלה, מורשת תרבותית שנעלמת. יש פה אחריות חברתית וזה עכשיו או לעולם לא".

מתוך ריקוד על נושא תנ"כי שאייר עמנואל קיפניס

דוגמאות לזיכרון החומק יש אינספור, כך למשל שמו של הצייר עמנואל קיפניס - שעיצב בעבור הלהקה במשך 15 שנים את כל הפוסטרים, התוכניות והתחריטים, ולא תועד בשום מקום. "זה מסוג הדברים שמעוררים שאלה, איך קורה שאיש מרכזי בעשייה נעלם ובקלות יכול להישכח". לאחר שאותר, תרם קיפניס לפרויקט הארכיון תחריטים שיצר לריקוד "תהלים" של ג'ימי סגן.

צלקות, כאבים, כעסים

"בת יפתח". הרקדן משה אפרתי(יעקב אגור)

אחד מהרגעים שנגעו בה במיוחד במהלך עבודת התיעוד היתה הפגישה עם הרקדן משה רומנו. "זה היה בלתי נשכח. דברנו על זיכרון, ורומנו אמר: 'כל מה שרקדתי קיים בגוף שלי. אני זוכר את כל הפרטים הקטנים. זו חוויה כל כך עוצמתית שלעולם לא תישכח'. אתה מחלץ מאנשים תובנות עמוקות על דברים שקשה למלל, מכיוון שהריקוד לא מדבר בשפה מילולית. זה הגוף שנפגש עם הנפש ומה שקורה שם אמורפי. אחרי הסיפורים הקטנים, האנקדוטות מחיי הלהקה, התחרות והקנאות - מגיעים לשכבה שנוגעת בחוויה הריקודית".

מתוך: עמי ים, עמי יער". ג'ון קרנקו (צילום: צלם לא ידוע)

לנה מביאה כדוגמא את מייסד להקת ה-Ballet Russes, המפיק והאמרגן סרגיי דיאגילב. "מסתבר שדיאגילב אפשר לכוריאוגרף האגדי, ג'ורג' בלנשיין, ליצור את 'אפולו', מכיוון שנזקק לכסף אחרי שמכר ללא רשות תפאורה שיצר פיקאסו. הוא 'סירסר' רקדנים בערבי התרמה, וכך מומנה היצירה. תכתיבים פיננסיים ואדמיניסטרציה קשורים באופן ישיר באמנות. לכל יצירת מופת יש את מאחורי הקלעים שלה".

לצלם את הזיכרון

מאחורי הקלעים באים לידי ביטוי גם בצילומים נדירים מאחוזתה של הברונית בשכונת אפקה שהעביר לארכיון הרקדן דני בינסטד. הצילומים מציגים את הווי הלהקה מחוץ לבמה. תמונה נדירה ממופע הבכורה של הלהקה באולם "הבימה", שנתרמה על ידי משפחת המנצח גארי ברתיני, בן טיפוחיה של הברונית ששימש כיועץ מוזיקלי ללהקה.

המלחין והמנצח, נעם שריף, הפקיד פרטיטורה שכתב ב-1965 לכוריאוגרפיה "אהל המראות" של רוברט כהן. דודו בנגד, איש צוות טכני בשנותיה הראשונות של הלהקה, תרם תצלומים נדירים שלמאחורי הקלעים, ומשפחתו של הקריקטוריסט זאב מסרה סקיצות ורישומים של רקדנים ועבודות. "למזלנו יש אנשים פרטיים ששמרו חומרים, אבל זה רק קצה הקצה".

לשם השוואה: בארכיון להקת פינה באוש, עובדים 15 איש שמתוקצבים על ידי הממשל הפדראלי. על בניית התשתיות ועל איסוף החומרים בארכיון בת שבע עמלים בשנתיים האחרונות רק לנה ועוזרת המחקר, הגר ציגלר, וכן טליה דה פריס, שאחראית על איסוף חומרים.

בספרית בית אריאלה עבר האוסף מיפוי, סריקה לקבצים דיגיטאליים, קטלוג ושימור. מרבית החומרים נגישים באתר האינטרנט של הלהקה שיהפוך עם הזמן לחלון ראווה של הארכיון הפיזי. באמצעים טכנולוגיים חדשים כל המידע הזה יהפוך לנגיש. "אי אפשר לתאר את חשיבות התיעוד והשימור של היצירה המחולית. בניגוד לאמנויות אחרות מחול מתקיים ברגע - ונעלם. מה שנשאר הוא עדות על עדות. המילה מקוריות נשענת על מקורות ואם אינך יודע מה היה, לא תוכל ליצור שום דבר חדש", היא אומרת.

"אני לא מתעלמת מהחשיבות של אנדרטאות והנצחה, אבל כדי שנוכל לגדול, אנחנו חייבים להכיר את התכנים ולהבין את הרעיונות של הטקסט התרבותי. בתוך מלאכת הפענוח - אדם מגדיר את עצמו. צריך לדעת את מה אתה ממשיך ובמה אתה מורד. תרבות צומחת מתוך זיכרון, והאמפיריות של המחול מחייבת בשל כך מבט והבנות עומק של רעיונות העבר".