עשו צבא. פעמיים
מהמודיעין האיטלקי ומהצי האוסטרלי - ל"גולני", ומצבא רוסיה - לצנחנים: לאונרד אסיני, אייזיק טיילור ויעקב קשדילב עשו פעמיים טירונות, והם מסיימים את השירות הסדיר זו הפעם השנייה. "דווקא השירות בצבא הרוסי, גרם לי להרגיש שאני רוצה להגן על המדינה של היהודים, המדינה שלי"
לאונרד אסיני שירת במודיעין האיטלקי, אייזיק טיילור התגייס לצי האוסטרלי, ויעקב קשדילב שירת בכלל בצבא רוסיה. ודווקא שם, בין דיונות השלג הנצחיות של סיביר, לחופים הלבנים של סידני – הם התחברו לזהותם היהודית, והחליטו לעשות שירות נוסף, הפעם במדי צה"ל.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
יעקב קשדילב (25) מגולל בעברית זהירה מסכת חיים קשה וטרגית. בגיל שנתיים איבד את אביו, ובגיל 14 התייתם גם מאמו. על יהדותו לא ידע דבר, עד שגילה באקראי שהוא יהודי במסמך רשמי של אביו המנוח. "הייתי בן 12, ופשוט לא ידעתי כלום על ישראל, או על היהדות שלי", הוא מספר, "ואז נתקלתי במסמך של אבא, שבו היה רשום שהוא יהודי. שאלתי את אמי, והיא סיפרה לי את האמת".
עוד כתבות בערוץ יהדות :
קשדילב מעיד כי מאז החל לרקום חלומות על עלייה, עד שמותה הפתאומי של האם טרף את הקלפים. "בעיקר רציתי להבין מה זה אומר להיות יהודי? להכיר את המסורת והתרבות, להבין מה זה אומר בשבילי", הוא מספר. "אבל אחרי שהיא נפטרה, הייתי במצב נפשי לא פשוט. נשארה רק סבתא שלי שגרה אתנו, ובנסיבות האלו לא יכולתי לעזוב. זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורי".
קשדילב: העתיד שלי בישראל
ב-12 למאי 2009 בחר קשדילב להתגייס לצבא הרוסי, "מתוך רצון לחוות חיים בסביבה גברית", כדבריו. "גדלתי עם אמא וסבתא - בלי גברים במשפחה. ככלל אני חושב שכל גבר צריך לעבור צבא. זה נותן המון לחיים. שירתתי בהנדסה, והגעתי כבר לתפקידי פיקוד. השירות בצבא הרוסי", הוא מציין, "שונה לחלוטין. שירתתי אומנם רק שנה, אבל שנה מלאה לחלוטין. שם אין 'רגילות' או 'אפטרים'. לא יוצאים בכלל מהבסיס".
ואיך הגיעה פתאום ההחלטה לעלות לישראל?
"שנתיים לפני שהתגייסתי הייתי ב'תגלית'. עשיתי את הטיול בארץ, ולא הרגשתי שום דבר. אני לא יודע עד היום למה, אבל פשוט לא הרגשתי שזה בשבילי או שאני שייך לזה. דווקא השירות בצבא הרוסי, גרם לי להרגיש שאני רוצה להגן על המדינה של היהודים, המדינה שלי. התחלתי כבר לארגן הכל, ואפילו הספקתי לדבר על זה עם סבתא שלי. לא עליתי עדיין, כי לא רציתי להשאיר אותה לבד. אבל אז היא נפטרה בפתאומיות, ואני עליתי לישראל".
קשדילב משרת בגדוד 101 של צנחנים, ולדבריו נהנה מכל שנייה. "עוד ברוסיה רציתי צנחנים, אבל לא נתנו לי בגלל הרקע המשפחתי. חשבו שזה לא בשבילי מבחינה פסיכולוגית. לא ידעתי שגם בישראל יש יחידה כזאת, וברגע ששמעתי עליה, היה ברור לי שזה מה שאני רוצה".
איך זה לעבור (שוב) טירונות ומסעות?
"יש דברים שהיו ממש קלים עבורי, ויש שהיוו אתגר. התאמנתי תמיד ושמרתי על כושר, אבל אולי בגלל הגיל. היו לי כמה רגעים קשים בדרך. מצד שני, זה קל שאפשר לצאת מהבסיס, והתנאים פה הרבה יותר טובים. מאוד עוזרים פה לחיילים ומתחשבים בצרכים שלהם, דברים שלא היו בכלל בצבא הרוסי.
"כשסוף-סוף עליתי התאהבתי מיד בישראל. אני שנתיים כאן, וברור לי שזה המקום שלי וכאן אקים משפחה. השירות בצבא זה חלק מהעניין. אני צריך לדעת להגן על המשפחה שלי. אנחנו מדינה קטנה עם הרבה אויבים. יש לי משפחה מאמצת מקסימה בקיבוץ מעגן מיכאל, ויש בינינו קשר טוב, העתיד שלי הוא לגמרי כאן, בישראל".
טיילור: התגייס בלי לדעת מילה בעברית
את רוב חייו העביר רב"ט אייזיק טיילור בעיר סידני, אבל זהותו היהודית לא הייתה עבורו מעולם עניין של מה בכך. הוא למד בית ספר יהודי לפני שהמשיך לבתי ספר למחוננים, וגם שם לא ויתר על תוכניות לחיזוק הזהות יהודית.
"רוב היהודים הולכים לבתי ספר יהודיים", הוא מספר. "אבל בגלל שאני ספציפית לא, השתתפתי בתוכנית אחרת שהייתה, למעשה,
"היה לנו בהמשך מפגש גומלין של ילדים מהערבה שהגיעו לאוסטרליה לבקר אותנו, וזה היה המפגש הראשון שלי עם ישראל וישראלים, והוא היה מאוד רחוק מהדימוי של כלי התקשורת המקומיים באוסטרליה, שאומרים שם דברים רעים על ישראל".
טיילור נשם את אווירת הצבא בביתו, והוא קורא לה "מסורת משפחתית":" אבא שלי, במקור מוויילס, שירת בצבא הבריטי, וגם סבא שלי. מהצד של אמי שהגיעה מארגנטינה, גם היה קשר צבאי, ככה שדי גדלתי לזה. הגעתי לצי האוסטרלי, אבל אחרי שנת הכשרה הם החליטו שאני מתאים יותר לשרת מאחורי שולחן, בתפקידי מטה. לא רציתי את זה. אמרתי להם שהתגייסתי בשביל להפליג, לא לכתוב דו"חות. כך נפתחה עבורי הדרך לחיות את החלום בישראל".
טיילור חי שנה בקיבוץ גשר עם משפחה מאמצת לפני שגויס, ואפילו הספיק לעבור גיבוש לסיירות בחיל הים, אך עכובים טכניים בעניין מעמדו האזרחי מסמסו את הכול. "בסוף הגעתי לגולני, ואני לא יכול להיות שמח יותר. רבים מחבריי שעשו איתי את המסע לארץ כמתבגרים, נמצאים כאן ומשרתים איתי בצה"ל".
כשטיילור התגייס הוא לא ידע מילה בעברית. "החבר'ה סביבי כאן לא מדברים אנגלית בכלל. אז את יכולה לדמיין איך זה היה לעבור ככה טירונות", הוא אומר בחיוך משועשע. "צבא זה לא בית מלון מול החוף בתל אביב".
בינתיים ההורים הגיעו לבקר בישראל. "אמא שלי ממש התאהבה בארץ, והאמת שגם ברעיון של הקיבוץ. היא הפכה מקתולית ליהודייה, ולכן העניין של הזהות היהודית והישראל תמיד היה נוכח. אבא שלי היה כאן כבחור צעיר לפני שנים רבות, וגם הוא נדהם לגלות איך הכל השתנה. אישית כבר בחרתי בחיים בישראל, אז אני פשוט חי אותם ונהנה מכל שנייה. הכינרת והקיבוץ זה אחד המקומות הכי ההמדהימים בעולם".
אסיני: מהמטוס - ישר לבקו"ם
לאונרד אסיני ממילאנו סיים תואר בפילוסופיה, והתקבל ללימודי ביטחון ומודיעין באקדמיה הצבאית במקביל לשירותו הצבאי באיטליה. מגיל צעיר, הוא מעיד, התעניין בשני דברים מרכזיים: צבא וישראל. "מה שידעתי על ארץ ישראל ועם ישראל, למדתי בכוחות עצמי", הוא מספר. "סבא וסבתא שלי הם ישראלים במקור. סבא שירת אפילו בצה"ל, אבל אף אחד לא דיבר איתי על זה מעולם. בגיל 14 התחלתי לקרוא ולהתעניין בהיסטוריה, והתאהבתי בישראל. וזה בא לגמרי לבד".
אך החלומות של המתבגר על חיים אידאולוגיים במזרח התיכון התקבלו בעיקר בשעשוע מצד בני המשפחה, שהיו בטוחים שזה עניין חולף ותו-לא.
אסיני מספר כי למעשה התחרט מהרגע שבו נרשם ללימודי התואר הראשון. "הרגשתי שעשיתי טעות והייתי בבאסה", הוא מודה בעברית בת שנתיים. "ביליתי כל חופשה אפשרית בישראל, ולא יכולתי לחכות לרגע שבו הלימודים יסתיימו. איכשהו מצאתי את עצמי ממשיך לתואר השני בצבא, אך הדחף לישראל נשאר. השירות בצבא האיטלקי רק חיזק אותו".
בסופו של דבר, האהבה הנושנה גברה על המשרה המאתגרת והיוקרתית, ואסיני פשט את המדים האיטלקיים - וירד מהמטוס היישר אל הבקו"ם. "הייתי בן 23 כשעשיתי עלייה, סוף-סוף. אמרתי לעצמי שאם כבר מתגייסים, אז שיהיה לקרבי. החלום היה 'גולני'. כשהייתי מגיע לבקר בישראל הייתי קונה את החולצות של 'גולני', גם בצבא איטליה כולם הכירו את 'גולני', שנחשבת ליחידה ישראלית מאוד יוקרתית".
אסיני לא קיבל את מבוקשו בקלות, אך העקשנות הישראלית עוברת כנראה בגנים. "אני הולך לשרת כלוחם שנה וחצי, ואז לחזור לתחום המומחיות שלי: מודיעין. אני רוצה לשרת את מדינת ישראל הכי טוב שאפשר. אם מודיעין לא יסתדר, אז משרד הביטחון או החוץ זה הייעוד שלי".
איך הייתה חווית הטירונות?
"זה מאוד מורכב", הוא עונה בנימוס אירופי. "אנחנו לא יוצאים הרבה, אין סלולרי כל הזמן. גם לא קל שמשהו בגיל 19 או 20 אומר לך מה לעשות. אבל אני חייל טוב וממושמע, ומה שאומרים אני עושה. אף אחד גם לא יכול להגיד שלהיות לוחם זה קל, ממש לא.
" אבל בכל בוקר שאני קם, אני חושב שיותר קשה לחברים שלי. אני רואה חבר'ה בגיל 18-19 וחושב איך מיד עם סיום בית הספר הם פה. אין להם את החופש לטייל בחו"ל או ללמוד באוניברסיטה, ויש לי הרבה כבוד אליהם. לכל מי שעושה צבא, לא רק ללוחמים, כי זה ממש לא פשוט או מובן מאליו".
מה אומרת המשפחה במילאנו?
"הם מאוד תומכים ואוהבים. סבא שלי אומר לי תמיד שאני הרבה יותר ישראלי ממה שהוא היה אי-פעם".
