להתבגר עם הפרודיג'י: הכי מגניבה בעולם!

בתוך הג'ונגל האכזרי שנקרא בית ספר יסודי, כל ילד הוא שורד שמבקש לבסס את מעמדו בחברה. לפחות בתקופתי, כרטיס הזהב לעולם המקובלים היה רגל ימין חזקה ובעיטה מדויקת לשער. בהמשך מעמדם של כוכבי הכדורגל בהפסקות דעך לטובתם של אותם אמיצים אשר לא חששו להזמין את הבנות לרקוד במסיבות הדיסקו שהפכו ללהיט איפשהו באזור כיתה ד'. אני לא הייתי אף אחד מאלו, אבל היה לי קלף סודי, הפרודיג'י.

לא סתם חיפשתי נואשות בכל העיר אחר חולצה שלהם. רציתי להסתובב איתה בגאווה בבית ספר, היה לי חשוב שכולם יידעו שזו הלהקה האהובה עליי. רציתי שההערצה אל הפרודיג'י היא שתאפיין אותי ותשכיח מכולם שאני שחקן כדורגל איום ונורא וטיפוס ביישן ומופנם שמתחמק ממעגלי דיסקו כמו מאש. רציתי שיידעו שבניגוד לכל מה שאני משדר כלפי חוץ אני מעריץ של הלהקה הכי מגניבה עלי אדמות.

היחשפותי אל הפרודיג'י היתה מבחינתי חלק אינטגרלי מהתפתחותי מתינוק תלותי לאדם עצמאי. ההאזנה למוזיקה שלהם באותם ימים משולה לחצייה ראשונה של כביש סואן לבד או נסיעה עצמאית בתחבורה ציבורית, זו היתה ההזדמנות הראשונה עבורי לפתח אופי תרבותי משל עצמי. עד לפרודיג'י טעמי המוזיקלי התבסס בעיקר על מה שאבי זמזם בעת נהיגה, הפרודיג'י נתנו לי את ההזדמנות להעז לברוח מהשבי של בית-פזמון-בית-גיטרה-בס-תופים ולצעוד אל תוך עולמות זרים של מוזיקה שהוריי נהגו לכנות בפשטות "רעש".

ילדים הרחוקים הקלקה אחת ביוטיוב מזוועות אלקטרוניות עכשוויות כמו סקרילקס או אביצ'י יתקשו להבין עד כמה התרגשתי כשהשגתי בעסקת חליפין עם די.ג'יי שתיקלט במסיבת הבת מצווה של אחותי את האוסף המזויף של הפרודיג'י על גבי תקליטור. מבחינתי היה מדובר בלא פחות מתיבת אוצר המכילה את כל מה שמסתירים ממני בקנאות על העולם שבחוץ.

עבור מי שעולמו המוזיקלי נע אז בין "פחות אבל כואב" של יהודה פוליקר ל-Fragile של סטינג שחרכו את רשימת ההשמעות בטייפ של אבא, הגילוי שאפשר להפוך תשדיר שירות הקורא להימנע ממגע עם זרים, או תחזית מזג אוויר לקטעים כל כך מעיפים, היה מבחינתי כמו הרגע שהאדם הקדמון גילה את האש - מהפכני, מסעיר אך גם מפחיד ומלחיץ. כילד צייתן ומחונך (או במילים פשוטות "חנון-על") לשמוע את הפרודיג'י היה כמו לעשות את מה שתמיד הזהירו אותי ממנו.

הפרודיג'י סיפקו עבורי צוהר לעולם ה"אסור", עולם של מוזיקאים מופרעים עם תסרוקות מוזרות, קליפים פרובוקטיביים, מילים גסות, רקדנים מיומנים ובעיקר מוזיקה שטרם שמעתי כמוה. והמוזיקה הזו נשמעה לי אז הרבה לפני שידעתי לכנות אותה בשם, כמו משהו שנוצר על המאדים, מסר שנשלח בידי חייזרים רגע לפני השתלטות עוינת על כדור הארץ. כשארתור בראון המסומפל, שאז כמובן לא היה לי מושג קלוש מי הוא, פנה אליי בשיר Fire והבהיר לי כי "הוא האלוהים של אש הגיהנום והוא יביא לי אש" הייתי משוכנע שאני עד להתגלות של הוד לוציפריותו, השטן בכבודו ובעצמו.

כשהדי.ג'יי. במסיבות כיתה היה נעתר לתחינותיי ומנגן פעם אחת את Firestarter בין ד"ר אלבן לקוקו ג'מבו, היישות הביישנית שלי היתה נעלמת כלא היתה ומתחלפת ביצור חייתי ופראי. לפתע לא היה לי אכפת שאני לא יודע לרקוד ושכולם מסתכלים עליי, עצמתי את העיניים ונכנסתי לעולם משל עצמי בו מותר לי להתפרע ולהשתולל כאוות נפשי.

והאפקט הזה לא שכך עד היום, בין אם זה בחתונה אחרי "תל-אביב-יא-חביבי-תל-אביב", או בגירסת דאבסטפ בסט של די.ג'יי היפסטרי להחריד, כשאני שומע את אותו סימפול אלוהי של לי "סקראץ'" פרי ב-Out Of Space, עפה לי הצורה בדיוק כמו בפעם הראשונה.

והיתה בהם גם האניגמטיות שכל כך חסרה לי במוזיקה של היום. בעידן הפרה-גוגל-ויקיפדיה, הפרודיג'י היו עבורי כמו כתב חידה אחד גדול. מי לעזאזל אחראי על הקולות החייזרים בשירים שלהם? מאיפה צצה המוזיקה המטורפת שלהם? מה משמעות המילים המוזרות בשירים שלהם? מה עומד מאחורי הקליפים המוזרים שלהם? מה הסיפור האישי שלהם? למה יש להם רקדן? למה הם מתלבשים ככה? מדוע הספר שלהם לא מסרב פקודה?

הרבה לפני שהקריירה העיתונאית שלי יצאה לדרכה, הפרודיג'י היו התחקיר המקיף הראשון שלי, בסבלנות שהייתי מוכן לשלם הרבה עבורה היום, דליתי כל שביב מידע, ליקטתי, עיבדתי וניסיתי לכתוב בראשי את הסיפור מאחורי הלהקה - כשאת פיסות המידע שחסרו לי השלמתי בעזרת הדמיון. 

כמו רוב המעריצים גם אני לא עפתי על שני האלבומים האחרונים של הפרודיג'י, היו שם יציאות מוצלחות כמו Spitfire או Omen אבל בניגוד להרכבים אחרים בני זמנם כמו הכמיקל בראדרז למשל, לא הרגשתי שהם הצליחו להמציא את עצמם מחדש. ואולי בעצם הפרודיג'י לא צריכים ליישר קו עם מה שקורה היום בעולם - אלא להישאר כתזכורת חיה למה שהיה פעם. דינוזאורים בלתי ניתנים להכחדה המראים לכוכבים עכשוויים המסתתרים מאחורי מסכות של עכבר איך עושים את זה נכון.

מה שבטוח הוא שמחר (ה') אני אהיה איתם שם בגני התערוכה ובראשי תרוץ כל הדרך המשותפת הארוכה שלנו יחד. למשך כמה שעות הביישן שבתוכי ייצא לחופשה ללא תשלום ואני אשתולל וארקוד עם דמעות בעיניים, כשלנגד עיניי הלהקה שהעזה להוסיף פניות חדות ומפותלות למסלול חיי שעד שהכרתי אותה היה ישר כסרגל.