היא היתה ההוריקן: פרידה ממאיה אנג'לו
כוח גדול שצמח מתוך חולשה, קול שנדם מרוב אימה ואז התעורר ולא ידע מעצורים: המשוררת מאיה אנג'לו חרכה את הדפים. היא חיה חיים סוערים - מזנות, דרך הופעות ברחבי העולם ועד הבית הלבן - ולא תמיד זכתה לאהדת המבקרים, אך סחפה את הקוראים
קול גדול מדי, אמרו מבקרים אנינים ועיקמו את האף. הגם שהוזמנה לקרוא שיר בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון והיתה רק המשוררת השנייה שלה ניתן כבוד כזה (אחרי רוברט פרוסט), הגם שערבי הקריאה שלה סחפו אלפי אנשים להופעה שכולה פאתוס, אמרו: היא בוטה מדי. ישירה מדי. מדברת ב"אנחנו" כשמקובל להגיד "אני".
מאיה אנג'לו בטקס ההשבעה של קלינטון
אבל הבון טון השירי לא מנע ממנה להיות, על פי השקפתה ואמונתה, הקול הפואטי של השחורים באמריקה. היא גם לא האמינה בהפרדה מלאכותית לצרכי אסתטיקה בין משנתה הפוליטית לנשיותה, בין שירה לירית לביוגרפיה שלה, בין מה שאפשר לומר בחרוזים למה שראוי, בעיני קובעי טעם, לכתוב רק כמניפסט.
רוב קוראיה הכירו אותה לראשונה באוטוביוגרפיה המטלטלת "ידעתי מדוע הציפור הכלואה שרה" (עברית: דפנה לוי). זהו סיפור חיים קשה שנמשך עד גיל 17 - בכרך הראשון מתוך שבעה - ועד לגיל הזה ידעה משברים ועקירות, גירושים טראומטיים של הוריה ונדידות לצרכי עבודה של אמה. ועברה, כשהיתה בת 8, אונס שביצע בה החבר של אמה. היא לא שתקה, הוא נידון ליום אחד של מאסר, וכמה ימים אחרי שיצא מן הכלא נמצא מנופח ממכות ומת לגמרי. ככל הנראה היו אלה קרובי המשפחה שלה שעשו בו שפטים, אך הילדה שהיתה, נבהלה מכוחה של המילה ומעוצמתו של הקול שלה עד כדי כך שלא דיברה במשך שנים.
כשעמדה על דעתה, היו לה מורים טובים די הצורך ללמד אותה גם ספרות לבנה וגם היסטוריה שחורה, ולאט לאט התחילה לשלב בין שני העולמות. קודם לכן עבדה כחדרנית במלון, כמטגנת במסעדת מזון מהיר, כזונה. בגיל 18 כבר היה לה ילד משלה. כדי לפרנס אותו עסקה בשלל מדהים של מלאכות מזדמנות: מזכירה ונערת מקהלה, זמרת ליווי וכרטיסנית בחשמלית, עורכת עיתון מקומי ומוכרת בחנות תקליטים.
רוצים עוד? היא כתבה לטלוויזיה והפיקה מחזות, סרטים ותוכניות. היא היתה כתבת בקהיר ומורה לאנגלית בגאנה. היא שיחקה ב"פורגי ובס" והופיעה עם להקה שחורה במחזמר הזה ב-22 ארצות. כשהחלה להופיע כזמרת - היא גם הלחינה חלק משיריה - נטלה לעצמה את השם מאיה, כי כך קרא לה אחיה הצעיר והאהוב עליה, והוסיפה את אנג'לו משם נישואיה הראשונים (מתוך שלושה לפחות).
קולה השירי הגדול נבט בהארלם. בסוף שנות ה-50 התחברה לקבוצת יוצרים שחורים בעלי מודעות ומעורבות פוליטית גבוהה, אחרי שחזרה מכמה שנות שהות במצרים ובגאנה. היא חברה תחילה למרטין לותר קינג ואחר כך למלקולם אקס כאקטיביסטית, אך משהחליטה להתרכז בכתיבה, החיים הסוערים הללו חרכו את הדפים.
תחילה פרסמה את האוטוביוגרפיה "ידעתי מדוע הציפור הכלואה שרה", שהיתה מיד לרב מכר ענק. זה היה ב-1970, וההצלחה העצומה של הספר הפכה אותה לסופרת הבית של אוניברסיטת קנזס, בדרך ל-30 דוקטורטים לשם כבוד וכמה פרופסורות יוקרתיות שהוענקו לה בחייה. עוד פריצות דרך: האשה האפרו-אמריקנית הראשונה שהיתה מועמדת לפרס
פוליצר על ספר שירה, הראשונה שפרסמה מחזה שעלה על הבמה בברודוויי, הראשונה שזכתה בגראמי על קריאה משיריה. מבחר מהם קרוי בעברית "כשמשיות קיץ בסופת הוריקן" ויצא לאור בהוצאת כרמל, בתרגום מכבית מלכין ויואב ורדי. היא היתה ההוריקן, לא השמשיות.
וזה, כאמור, הטריד את המבקרים. כששומעים אותה קוראת, היא נשמעת יותר כמטיפה ופחות כמשוררת, והלבנים שמבין המבקרים האנינים לא סלחו לה על הערבוביה, על השירים השכלתניים-מדי לפעמים, על המאמץ לייצג ולא לייצר שירת "אני המשורר" שכולה וידוי. אותה ביקורת הוטחה גם כלפי טוני מוריסון כשהחלה לכתוב. אחר כך נרגעו המבקרים והפכו למעריציה. למאיה אנג'לו, לעומתה, היו תמיד הרבה יותר אוהבים ומוקירי תודה מבין הקוראים. תרשו לי להיפרד ממנה יחד עמם, ולבקש שהנפש הסוערת הזאת והמוח המרהיב הזה והביוגרפיה המדהימה הזאת והאישה המופתית הזאת ינוחו על משכבם בשלום.
