קוראי התיגר: עוצמת ארה"ב בסימן שאלה
מחקרים מצביעים על כך שסין או שילוב של המעצמות המתעוררות (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרא"פ) יעברו בשנים הקרובות את ארה"ב במדדי העוצמה הצבאית והכלכלית. האם לוושינגטון יש סיבה לדאגה, ומה לגבי ישראל?
בעת האחרונה פורסמו כמה וכמה הערכות ודו"חות מחקר המציעים שארצות הברית נמצאת בירידה, ושבעשורים הקרובים צפויה סין או שילוב כלשהו של המעצמות המתעוררות, ה-BRICS (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה), לעבור אותה במדדי העוצמה הצבאית והכלכלית, בדרכן לעליונות בזירה הבין-לאומית.
"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:
נדבקו לכס השלטון. המשחררים הפכו לרודנים
/ ד"ר אירית בק
פתאום קם אדם: רון פונדק ויזמי שלום פרטיים
/ ליאור להרס
שנאה, הסתה ואובדן זהות. מה קורה למלזיה?
/ ד"ר רן שאולי
גילו את אמריקה: הכסף הגדול בורח מסין
/ ד"ר גיא לרון
הממצאים הללו מעלים כמה שאלות חשובות. האם תחרות בין ארה"ב לבין מדינות ה-BRICS המתעוררות היא בלתי-נמנעת, במיוחד מול סין, אבל גם מול שילוב של מעצמות מתעוררות? האם היא תוביל בסופו של דבר לאיזון נגדי, תחרות ומרוץ חימוש? האם חילופי המשמרות יובילו למלחמה בין-מעצמתית? האם חיזוק העוצמה הצבאית והיכולות המטריאליות הוא שיהפוך את ארה"ב לבטוחה יותר?
ישנם מדדי עוצמה שונים כגון תוצר מקומי גולמי (תמ"ג), אחוז הוצאות הביטחון כחלק מהתמ"ג, או נתונים משוקללים נוספים של יכולות שונות, שבהם נעשה שימוש כדי להשוות את ארה"ב למעצמות המתעוררות ואפילו ביחס לקבוצת ה-N-11, הכוללת את אחת עשרה הכלכלות הבאות בתור אחרי מדינות ה BRICS.
מהפך ב-2035?
ב-2013 הצהיר הדו"ח השנתי של מחלקת ההגנה האמריקנית לקונגרס שסין הגבירה את הוצאות הביטחון בכעשרים אחוזים מהשנה הקודמת. לפי חברת המידע IHS Jane’s, צפויות הוצאות הביטחון של סין להכפיל את עצמן עד שנת 2015.
במבט רחב יותר, צופה ה-IHS Jane’s שכבר בשנת 2021, ההוצאות הצבאיות הכוללות באסיה-פסיפיק, שהן שילוב ההוצאות של סין, הודו ואינדונזיה, יכולות לעלות על אלה של ארה"ב. ואילו המכון הבינלאומי לחקר השלום בסטוקהולם (SIPRI) חוזה שעד 2035 הוצאות הביטחון של סין יעלו על אלה של ארה"ב.
מגמה זהה אפשר לראות גם בנוגע לעוצמה הכלכלית היחסית. גם האו"ם וגם בנק ההשקעות גולדמן סאקס מדווחים שמדינות ה-BRICS מכוונות את כלכלותיהן על מנת לצבור רווחים משמעותיים מכלכלת ארה"ב. ב-2013 הראה דו"ח האו"ם לפיתוח אנושי שעד 2020 סך התמ"ג של מדינות ה-BRICS יעלה על סך התמ"ג של ארה"ב ואירופה גם יחד. הצפי של גולדמן סאקס לחמישים השנים הקרובות כולל בין היתר את ההערכות הבאות: עד 2027 ישתווה התמ"ג של סין לתמ"ג האמריקני, ועד 2032 ישתווה לסך התמ"ג של המדינות המערביות המובילות. לאחר מכן הפער רק ימשיך ויגדל.
מעורבות עמוקה או איזון מרחוק
האם המדדים וההערכות הללו ביחס לעוצמה הכלכלית והצבאית ולמגמות השינוי בהן אכן מעידים שארה"ב בטוחה פחות? עבור רבים, התשובה היא "כן", ומכאן שכתגובה על ארה"ב לעצב אסטרטגיית-על מתאימה. אסטרטגיית-על כזו יכולה להיות אחת מהשתיים: או מעורבות אמריקנית עמוקה בפוליטיקה העולמית או ניסיון לייצר איזון מרחוק.
מעורבות עמוקה כרוכה בהתרחבות ופריסה של הנוכחות האמריקנית הגלובלית. ההיגיון הוא שעליונות צבאית אמריקנית תניא מדינות אחרות מלנסות לאתגר את ארה"ב במרוץ חימוש, תרתיע מפני תחרות על ביטחון אזורי, וכך תבטיח את ביטחונן של ארה"ב ובעלות בריתה.
הבסיס לביטחון נשען על השליטה במרחבים הפתוחים
כל זה טוב ויפה, ועם זאת דורש שני תיקונים רלוונטיים לעידן של מעצמות מתעוררות. ראשית, על מדינות לנסות להעריך סכסוכים עתידיים, מגמות עוצמה ודפוסי בריתות לא על בסיס של כל מרכיבי העוצמה, אלא על בסיס מרכיבים ספציפים של עוצמה לאומית והאיום של מרכיבים אלה על אינטרסים גיאו-אסטרטגיים חיוניים. במקרה של ארה"ב, הבסיס לביטחונה נשען על שליטה במרחבים הפתוחים הנחשבים נחלת הכלל, כלומר שליטה בים, בחלל ובאוויר הגלובליים.
השאלה אם ההתעצמות בדרכי שלום של סין או של כל מדינת BRICS אחרת תוביל לקריאת תיגר על ארה"ב תלויה בבחירה האסטרטגית של בייג'ינג. האם היא תפנה לפיתוח תוכנית ימית שאפתנית לפעולה בים הפתוח, כמו גם לפיתוח בסיסים ימיים מעבר לשטחה באוקיינוס השקט, או שתבחר להרחיב דווקא את המרכיב היבשתי של צבא השחרור העממי (PLA)? ארה"ב כמעצמה ימית אמורה להיות מאוימת רק מהחלופה הראשונה, הימית. אלא שחשוב לזכור שפיתוח המרכיב היבשתי של סין עלול להיחשב כקריאת תיגר מול רוסיה והודו.
התיקון השני הוא שאף על פי שחשוב ליצור מדדים לחישוב היכולות המצטברות של מדינות ה-BRICS או ה-N-11, חשוב מכך הוא ניסיון לפענח אם המדדים מתייחסים למרכיבי עוצמה ספציפיים שיכולים להוות איום ביטחוני גדול. לא כל מרכיב עוצמה רלוונטי לכל איום וכל אתגר. בשנות ה-50 הייתה ארה"ב כוח הגמוני ובעלת מונופול כמעט מלא על הנשק הגרעיני בעולם. עם זאת, הנשק הגרעיני ומדיניות הבלימה הגרעינית של הנשיא דווייט אייזנהאוור, שהתבססה על תגובה מסיבית, היו חסרים יכולת המרה, יעילות ואמינות בכל הנוגע למעורבות במלחמות של שחרור לאומי באסיה, באפריקה ובמזרח התיכון. הנשק הגרעיני היה לא רלוונטי כמשאב של עוצמה מול מה שנתפס אז כאיום.
1973: המעצמה המתעוררת שיצאה נגד ישראל
שני תיקונים אלה רלוונטיים לעיצוב של אסטרטגיית-העל האמריקנית ושל מעצמות אזוריות כמו ישראל בכמה אופנים. ראשית, משאבים מסורתיים של עוצמה כמו תמ"ג משוקלל, מדד ההוצאות הצבאיות או עלייה באחוזי הוצאות הבטחון אינם מדדים טובים דיים להערכה והשוואה של מגמות עוצמה, ובפועל אין בכוחם לספר למקבלי ההחלטות או למומחים הרבה על איומים בינלאומיים.
במקום זאת, וושינגטון צריכה לבחון באופן ספציפי את מגמות השינוי וההתעצמות בכוח הימי של סין כדי להעריך אם הוא אכן יכול להוות אתגר לשליטה האמריקנית במרחבים הפתוחים. שנית, מדינה, ואולי אפילו שחקן לא-מדינתי כמו חיזבאללה, בעלי מדדי עוצמה נמוכים יחסית יכולים לעתים להוות איום גדול יותר מאשר מעצמה. יתרה מזאת, גם עבור ארה"ב וגם עבור ישראל, חשובה לא פחות ממדדים אובייקטיביים של עוצמה היא התפיסה העצמית והסובייקטיבית של מדדים אלה בקרב המעצמות המתעוררות.
מעצמה מתעוררת יכולה לאיים על ארה"ב אם וכאשר היא תאמין שיש לה מספיק משאבי עוצמה, או לפחות די והותר ממרכיב כוח ספציפי שאותו היא תופסת כמכריע. ב-1973, מצרים לא הייתה צריכה להיות מתחרה שוות ערך או אפילו מתחרה כמעט שוות ערך כדי לתקוף את ישראל. הספיקה התפיסה המצרית שהם יכולים להכניע את העליונות האווירית הישראלית באמצעות מערך נ"מ.
שלישית, ירידה יחסית בפן הצבאי או הכלכלי אין משמעה בהכרח שארה"ב בטוחה פחות, במיוחד אם המעצמות המתעוררות לא מחזיקות באותם מרכיבי עוצמה שמאיימים על האינטרסים הגיאו-אסטרגיים של וושינגטון. כך למשל, ברלין הצליחה להתחמק מ"הבעיה הגרמנית" לאחר מלחמת העולם השנייה משום שאף אחד ממרכיבי העוצמה שלה לא איים על שכנותיה, ובהן רוסיה, היריבה משכבר הימים. קל וחומר, שפיכת כספים על הוצאות ביטחון מוגברות או ניסיון להאיץ ולהעצים את היכולות הצבאיות, גם אלה לא יהפכו את ארה"ב לבטוחה יותר, בעיקר אם וושינגטון תקצה כספים להתעצמות צבאית מול מרכיבי העוצמה הלא-נכונים של המעצמות המתעוררות, כמו לדוגמה הכוח יבשתי של סין.
ומה שנכון תקציבית בנוגע למעצמה גלובלית נכון גם בנוגע למעצמה אזורית עם תקציב מוגבל, שראוי לה לשקול את תקצוב המערכת הביטחונית שלה בהתאם ליכולות הספציפיות של המאיימים עליה.
סטיבן א' לובל הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת יוטה. פרסומיו האחרונים כוללים את Beyond Great Powers and Hegemons: Why Secondary States Support, Follow or Challenge, שנכתב עם קריסטן פ' ווילאמס וניל ג' ג'ס
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם" שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
