בתנ"ך הנשיאים ניסו דווקא לשמור על אחדות

עוד במדור "פרשת שבוע כלכלית "

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים. וַיָּבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְהוָה.

וַיְהִי, הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן--אֶת-קָרְבָּנוֹ: נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן--לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד בֶּן-שְׁנָתוֹ--לְעֹלָה. שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת.

וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה: זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן, בֶּן-עַמִּינָדָב. בַּיּוֹם, הַשֵּׁנִי, הִקְרִיב, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר--נְשִׂיא, יִשָּׂשכָר. הִקְרִב אֶת-קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן--לְמִנְחָה.

כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד בֶּן-שְׁנָתוֹ--לְעֹלָה. שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה: זֶה קָרְבַּן נְתַנְאֵל, בֶּן-צוּעָר (במבדר ז א –כג) וכן הלאה לכל שבט ושבט.

נשיאים צנועים או מתנשאים?

פרשני התורה שואלים שאלות לגבי תיאור חנוכת המשכן, שהתבצע עם קרבנות שהביאו הנשיאים. למה הנשיאים הביאו את המתנות שלהם אחרי שנאספו כבר כל התרומות מפשוטי העם לצורך בניית המשכן? ומדוע התורה הייתה צריכה לחזור על אותו תיאור של הקרבת הקורבן, בכל שבט בנפרד?

מרבית הפרשנים התבססו על העקרון שהמשכן הוא נכס ציבורי של כל עם ישראל. לכן, מן הראוי שכל אחד מאיתנו ירגיש צורך לתמוך, לטפח ולתחזק את המשכן. אסור לנו להטיל את המשימה רק על עשירי ונכבדי העם. מאידך, ייתכן שלמרות תרומתו של הציבור הרחב - יישאר חוסר שצריך יהיה להשלים.

לגבי הנשיאים, נראה שהם לא רצו ליצור תחרות בינם לבין עצמם ולהפוך את המשכן לנקודת חיכוך ופילוג במקום לגורם מאחד. כמו כן, על אף שהמתנות היו זהות, אסור לנו לזלזל בכוונות הרציניות והטובות של כל אחד ולכן הפירוט הרב. המתנה של נשיא כל שבט ושבט הייתה חשובה לכשעצמה ולכן זכתה לאזכור נרחב.

חלק מהמפרשים מעירים הערה מעניינת. בכל הנשיאים מוזכר השם של הנשיא יחד עם התואר נשיא ישראל, חוץ מהנשיא יהודה נחשון בן עמינדב משבט יהודה, שנזכר רק בשמו, מבלי שמוצמד לו התואר של "הנשיא".

המפרשים מסבירים זאת באחד משני אופנים: התואר נשמט במכוון בגלל שהוא היה הראשון להקריב. התורה רוצה להדגיש שמי שמקריב ראשון (גם אם המתנות זהות אחריו) לא יחשיב עצמו כנשיא-על, אלא הוא שווה בין שווים.

פירוש אחר גורס, שנחשון בן עמינדב היה כל כך עניו ושפל רוח שכלל לא החשיב את עצמו כנשיא אלא כאחד מפשוטי העם.

פילנתרופיה בת זמננו

ראשית, מימון נכסים ותשתיות ציבוריים, ראוי שיוטלו קודם כל על הציבור הרחב. סביר יהיה להניח, כי מי שאינו משלם או מתנדב לטובת הציבור הרחב, לא יהיה מסוגל להעריך נכסים אלו.

יש לקבל בהערכה תרומות למוסדות ציבוריים ע"י אנשים אמידים. נכסי הציבור הם חשובים וראוי שיקבלו את התמיכה הנדרשת במידה ומערכת גביית המסים אינה מסוגלת לשאת בנטל לבד. עצם התרומה לא אמורה ליצור תחושה של עליוניות מצד התורם, וראוי שתינתן באופן שבו שאינו מבליט את עושרו היחסי.

אנו צריכים לדעת לתרום בעין יפה (בדרך צנועה) ובאותה מידה להיות מסוגלים לקבל בעין יפה (בלי חמיצות ותחושות של קנאה או מגיע לי).