70 שנה אחרי יום הפלישה, חוזרים לנורמנדי
החוף הפסטורלי היה שדה קרב מדמם, בכיכר העיירה שכב מת לוחם נאצי ובמדשאות קברו חיילים. מסע חזרה בזמן לפלישה ששינתה את ההיסטוריה
הפלישה לנורמנדי, כך זה היה
אור ל-6 ביוני 1944, מעט אחרי חצות, נכנסו לפעולה שלוש דיביזיות מוטסות - שתיים אמריקניות ואחת בריטית (23,500 חיילים בסך הכול). חלק מהכוחות הוצנחו, ואחרים הונחתו בדאונים חד-פעמיים. הבריטים השתלטו על גשר "פגסוס" האסטרטגי על הנהר אוֹרְן ועל סוללות תותחים עורפיות. האמריקנים לא הצליחו בהשגת יעדיהם, משום שהתפזרו מחמת תקלות שונות בשטח רחב ידיים. עם זאת, עלה בידם לתעתע בעתודות המקומיות הגרמניות.
לפנות בוקר ניצבה מול חופי נורמנדי הארמדה הגדולה ביותר בהיסטוריה: 1,200 ספינות מלחמה, 4,126 נחתות ו-180 ספינות תובלה, תחת מטרייה אווירית של 10,000 מטוסי קרב והפצצה. בשעה 05:00 פתחו ספינות המלחמה בהרעשת חופי הנחיתה, לאורך קו חוף של 80 ק"מ. ספינות הנחיתה נשאו כוח של 132,500 איש, בפיקודו של הפילדמרשל הבריטי ברנרד מונטגמרי, אל חמישה חופי נחיתה: שמות הקוד שלהם, ממערב למזרח, היו: יוּטָה, אוֹמָהָה, גוֹלד, ג'וּנוֹ וסוֹרד. השניים הראשונים הוקצו לכוחות אמריקניים, הרביעי לקנדים, והשניים הנותרים לבריטים.
דבר הפלישה נודע לעולם בשידור הרדיו הממלכתי הגרמני כבר בשעה 07:00, אך הבריטים הודיעו עליה רשמית רק כעבור שעתיים. ב-12:00 בישר צ'רצ'יל לבית הנבחרים על הפלישה, ובשעה 18:00 מסר לבית כי המבצע נחל הצלחה מדהימה.
ואכן, מלבד אי-כיבוש קאן, ולמרות ההתנגדות העזה בחוף אומהה, עלה בידי בעלות-הברית להשיג את יעדן המרכזי - דריסת רגל איתנה בחוף צרפת.
לפנייה לכתב/ת 
