זמן אישה
דליה איציק נכנסה לי עמוק ללב, וללבבות של הרבה ישראלים. היא עלתה מלמטה עד לתקרת הזכוכית - והגיע הזמן שננפץ אותה
איני יודעת מדוע, אבל אני זוכרת בדיוק רב את הרגע שבו היא נכנסה לי עמוק בלב. זה היה באוגוסט 2004. שכבתי חולה, קודחת מחום של שפעת קיץ. מבעד לחלון ביתי בקעו מצהלות ילדים השבים מבריכת השחייה השכונתית ומרחוק הדהד קולו של מגפון בקייטנת בית ספר סמוך.
"ידיעות אחרונות" של אותו יום בחר לציין את הקיץ בכתבה על החופש הגדול של שתי ילדות. שתי ילדות, כמעט בנות אותו גיל, שברבות הימים הפכו לדמויות מרשימות בפוליטיקה הישראלית ונפגשו באולם מליאת הכנסת וליד שולחן הממשלה.
ובעצם, אולי לא היה זה כלל סיפור על חופש גדול, אלא על ילדות של שנות השישים, ילדות שבה משתקף כבמראה סיפורה של החברה הישראלית. חברה קוטבית הקולטת גלי עליה ומתמודדת עם בעיות של הגירה וקליטה, משבר זהות והשתלבות.
הילדות התל-אביבית של יולי תמיר, בת למשפחה מבוססת, בית משופע בתרבות ובספרים, תיכון ידוע שם ותנועת נוער. וילדותה הירושלמית של דליה איציק, הילדה של מרסל וגרשון בלס שעלו מעיראק. ילדה שהתבוננה באימא דומיננטית, קשת יום, שעמסה על כתפיה חיים של משפחה בת עשר נפשות, וכמעט לבדה, נלחמה יום יום להביא פרנסה הביתה ולהבטיח את ה"מחר" של ילדיה.
בסיפור של דליה לא הייתה "כפית של זהב". לא היו שם קפיצות מדרגה או דילוגים על שלבים בסולם המוליך אל עבר תקרת הזכוכית. שום הנחות לא היו שם. הכול נעשה בעבודה קשה, בהתמדה, בנחישות ובדבקות במטרה. וכמו ב"מסע כומתה", היא עברה את מסלול המכשולים הקשה הזה, צעד אחר צעד. לימודים בתיכון הדתי "אוולינה דה רוטשילד" בירושלים, מסלול הוראה, יו"ר הסתדרות המורים בירושלים, סגנית ראש עירית ירושלים והממונה על תיק החינוך, חברת כנסת, שרה בממשלות ישראל, יו"ר הכנסת וממלאת תפקיד נשיא המדינה בעת נבצרותו הזמנית של קצב.
לכל אורך פעילותה המוניציפלית, הפרלמנטרית והממשלתית, הוכיחה דליה כי היא קשובה להלך הרוח הציבורי ולבעיות שעמן מתמודדת החברה הישראלית. היא סייעה רבות במאבקן של הנשים בדרך לשוויון והובילה עשרות הצעות חוק שייטיבו עם משפחות צעירות. כמי שצמחה מתחום החינוך, היא פעלה רבות לקידומם של מעמד המורה ומערכת החינוך בישראל, מתוך הבנה עמוקה כי הם הבסיס לקידומה של החברה הישראלית.
בימים אלה נוגעת דליה בתקרת הזכוכית. היא מביאה אתה אל המקום הזה בשלות וניסיון פוליטי עשיר, רגישות חברתית רבה, מחויבות למדינה ולערכיה ואהבת אדם, ואני בטוחה כי היא תיטיב לייצג את מדינת ישראל בעולם ותהיה נשיאה מאחדת ומלכדת.
ובגלל כל אלה, ולא רק בגלל היותה אישה, אני יודעת שהגיע זמנה. הגיע זמן אישה לנשיאות מדינת ישראל.
ב-70 השנים שחלפו כיהנו נשים כנשיאות ב-43 מדינות. בחלקן היו נשים שכיהנו בתפקיד נכבד זה יותר מפעם אחת. ואצלנו,
ב-66 שנותיה של המדינה כיהנה בישראל רק ראשת ממשלה אחת ואף לא נשיאה אחת. מדינה שאוכלוסיית הנשים שבה גדולה ממחצית, שחרתה על דגלה את ערך השוויון ומעלה על נס חדשות לבקרים את נושא שילובן וקידומן של נשים בחברה, אינה יכולה להרשות לעצמה להסתפק במילים, בהצהרות ובחקיקה שלא תמיד נאכפת. שלא כמו בתוכנית הרדיו - לא "הכל דיבורים". הפעם מבחן התוצאה הוא שיקבע.
הכותבת הייתה מזכירתם של ראשי הממשלה - יצחק שמיר ז"ל, יצחק רבין ז"ל, שמעון פרס, אהוד ברק, אריאל שרון ז"ל - ומנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה.