כתבי עת ספרותיים: אנחנו צריכים את זה?

"גרנטה הוא כתב עת ראשון מסוגו בישראל, המציג יצירות ספרות חדשות ומקוריות מהארץ ומהעולם", זו אולי ההצהרה הכי חזקה, ולמעשה היחידה, של כתב העת המושקע והמעוצב לעילא "גרנטה", שנוסד בקיימברידג' ב-1889, והפך למעין מותג ספרותי בינלאומי. הרעיון לייבא אותו הוא קודם כל מבורך, עד גבול הנס הרפואי שמישהו מוכן להשקיע את כספו ומרצו בכתב עת ספרותי חדש בישראל.

יחד עם זאת, כמה הוא רלוונטי 125 שנה לאחר שיצא, זו שאלה שלא צריך לבטל במחי. ברור, יצירות ספרותיות חדשות וטובות הן תמיד מבורכות, ובגרנטה יש לא מעט.

"גרנטה". מה תפקידו של כתב העת הספרותי?

ראויים לציון במיוחד הם הסיפור הפותח של דרור בורשטיין "זהב", שמוכיח כי גם במספר מילים מועט הוא מצליח לבטא את אוזנו המוזיקלית הנדירה לשפה, ואת כישרונו הפואטי והחריף. בגזרת המתורגמים ראויים לציון הם "חוף" של רוברטו בולניו (חדש זה לא, מכיוון שבולניו מת ב-2003) ובעיקר "אוו מוראלס", סיפורו יוצא דופן של ריקרדו ליסיאש, שעבורי לפחות הוא התגלית הגדולה של המגזין.

אם כי אולי הטקסט המרכזי והמשמעותי הוא "אמא, בליץ!" של ארנה קזין, שמספק דבר אחר מלבד כמה שירים וסיפורים תקניים, נורמטיביים, קונפורמיסטיים, טובים יותר או פחות (אם כי קשה לכנות סיפורו של שמעון אדף "סולטנה" תקני) ברובם. קזין היא יוצרת נדירה וראויה להערכה, גם מכיוון שהיא מתעקשת לכתוב נון-פיקשן בדרך כה מיוחדת, בידיעה כמעט ברורה שקהל היעד שלה יהא תמיד מוגבל. הספרים שפרסמה כמו "על הנוחות", "במרחק הליכה ו"0 עד 12" עסקו בנושא מאוד מסוים, בניתוח מבריק שלו ושל העיוות התרבותי בו רובנו חיים, ואפשר היה לקטלגם, אם היינו מתעקשים לקטלג, בתור ספרי הגות לא אקדמיים.

אבל "אמא, בליץ!" הוא סיפור אחר לחלוטין; היא כותבת בו באופן הכי אישי ובהיר וכנה שאפשר, ומנסה להתחקות אחר חייה של אמה בתור ילדה בעת הבליצקריג הנאצי על בריטניה במלחמת העולם השנייה. דלות הפרטים של האמת ההיסטורית של משפחתה עומדת ביחס לגודש הפרטים של וירג'יניה וולף, שבדיוק באותה תקופה כתבה את הממואר "רישום של העבר". כמובן, יש שם קורלציה בין האם הממשית לאם הרוחנית, וניסיון להבין את הסיפור האישי דווקא דרך וירג'יניה וולף. אבל קזין יודעת שכל ניסיון להבין הוא בערבון מוגבל. אולי בעצם אי אפשר להבין לעולם שום דבר עד תומו, אפשר רק לנסות, לכרות, לחקור.

אכזבה מיוחדת שמורה לסיפור "חופשה ליד הים" של אוסה פוסטר הנורבגית, שהתחיל כמו סיפור נוקב, נפלא, הכתוב בכנות מדויקת, אבל מסתיים בצורה פרובוקטיבית ושחוקה, וגם הטקסט המופיע בעילום שם במגזין, אמנם מעיד על כישרון ותעוזה, אבל הוא צעקני ומעט חסר בשלות.

כך או כך, הקיום של "גרנטה" בעת הזו הוא שמעלה מספר סימני שאלה על נחיצותם האמיתית של כתבי עת כאלו. אם מסתכלים סביב, ורואים את כתבי העת שבכל זאת שרדו למרות הכל, רואים שלפחות רובם, אלו שהפצתם קצת מתרוממת מעל משולש אלנבי-קינג ג'ורג'-רוטשילד, נוקטים בעמדה מאוד ברורה ומציעים נוסח ספרותי ותרבותי ומנומק משלהם, אם זה "דחק" המודרניסטי, המוקפד והעוקצני (במיוחד בזכות מאמרי הביקורת של יהודה ויזן ואמנון נבות), אם זה "מעין" הביטניקי-פוסט מודרניסטי, ואם זה "הו!" הקורא לחדש את הרהיטות והמשקל והחרוז שאבדו בעיקר לשירה.

העמדות האלה הן מה שמכניסות אנרגיה ומוטיבציה בכתבי העת הללו, כי בלעדיהם הם היו כבר מתאדים (הרי גם ככה, למען האמת, הם מחזיקים עצמם בשיניים). העמדות הללו גם משמשות קריטריון פחות או יותר מוקפד - תלוי אצל מי - של בחירת החומרים, או לפחות מציאת מכנה משותף עבורם.

ב"גרנטה" אין ממש מכנה משותף; פנטזיה של מרית בן ישראל דרה בצוותא עם הפוליטיות הפאן-ערבית של מוחמד חניף ועם האומץ הסגנוני של קזין והשירה המדויקת כחץ בלב של אלי אליהו; מעין פיוז'ן שסביר להניח שאיכותו היא המכנה המשותף, למרות שכמובן איכות היא דבר יחסי וגם אישי, ותמיד יהיו אי אילו פערים בכל כתב עת או אנתולוגיה. זה הרי בלתי נמנע.

אבל האם איכות כקריטריון היא בכלל מספיקה ומוצדקת כדי להעמיד כתב עת, לא למען גליון אחד או שניים, אלא לאורך זמן? מצד שני, לשפוט כתב עת על סמך גיליון ראשון יהיה מעט לא הוגן. כתב עת הוא יישות חיה ומתפתחת, ויכול להיות ש"גרנטה" הישראלי צריך למצוא את דרכו המדויקת והנכונה בזמן ובקצב הנכון עבורו, השאלה אם יש לו בכלל מרחב יצירתי לעשות כן, כלומר, אם הוא לא מונחה עקרונית על ידי חללית האם, וכמובן, אם הוא בכלל מעוניין לעשות כך.

"גרנטה, כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית". עורכת ראשית: מירה רשתי. הוצאת רסלינג בשיתוף סיפור פשוט, 207 עמ'.