"גרייס ממונקו": הנסיכה העייפה
סרטו של אוליבייה דהאן "גרייס ממונקו" מתאר את חייה של נסיכה מהוליווד בכלוב של זהב, מבלי להכניס עומק ורגש לסיפור, וגם ניקול קידמן לא מצליחה להפיח חיים בתפקיד הראשי. החדשות הטובות: יכול להיות גרוע יותר
"גרייס ממונקו" ("Grace of Monaco"), על אודות הכוכבת ההוליוודית שהפכה לנסיכה, מגיע אל המסכים כתרנגולת שנוצותיה מרוטות והיא מחכה לשחיטה. זה התחיל בעימות המתוקשר בין במאי הסרט, אוליבייה דהאן, ובין המפיץ הכוחני הארווי "ידי מספריים" ויינשטיין, שהחליט לדחות את הפצתו בחצי שנה על מנת לבצע שינויים בעריכה שלא היו על דעת הבמאי (דהאן כינה את גרסתו של ויינשטיין "ערימת חרא"); והמשיך בפסטיבל קאן השנה, ש"גרייס ממונקו" נבחר לפתוח אותו, וזכה שם למטח של עלבונות וקריאות בוז.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
האמת היא, שסרטו של דהאן אינו גרוע כפי שאפשר היה לחשוב. אחרי הכל, דרמות ביוגרפיות מסוגו משובצות להקרנה בערוץ הולמרק על בסיס יומי. בניגוד למצופה, הוא לא מתאר את סיפור התאהבותם ונישואיהם המלכותיים של הנסיך רנייה ממונקו והנסיכה מהסרטים - גילומה של האגדה ההוליוודית המושלמת. נהפוך הוא - הסרט מציג את חייה העגומים למדי של גרייס בכלוב הזהב של המדינה הננסית (ששטחה הוא כמחצית מזה של סנטרל פארק), ובחלקו אף נדמה כמותחן פרנויה שמתרחש על רקע משבר דיפלומטי חמור המאיים על מונקו.
עלילת "גרייס ממונקו" מתרחשת ב-1962. הסרט נפתח כאשר אלפרד היצ'קוק מגיע אל הנסיכות הזעירה (השנייה בקוטנה בעולם) על מנת לשכנע את הכוכבת שפרשה לחזור להוליווד ולהופיע בסרטו הבא, "מארני". קלי (בגילומה של ניקול קידמן), שנישואיה לנסיך רנייה לא גורמים לה אושר, משיבה בסופו של דבר בחיוב, ואולם דבר הקאמבק המתוכנן שנשמר בסוד מתגלה – ומונקו כולה נכנסת לסחרור שפוגם קשות בתדמיתה של הנסיכה זהובת השיער.
אך עד מהרה נקלעת המדינה לסיטואציה דרמטית יותר המאיימת על ריבונותה. נשיא צרפת דה גול מציב בפני רנייה החלש (טים רות') אולטימטום נחרץ: לבטל את מעמדה של הנסיכות כמקלט מס עבור חברות ואזרחים צרפתיים עשירים, ולהעביר את הכספים לקופת צרפת. אם יסרב, יגרור הדבר בעקבותיו מצור כלכלי ופלישה צבאית שתשיב את ארצו לימי הביניים.
זהו הרגע שבו גם לומדת קלי לשחק את תפקידה של הנסיכה גרייס. זאת היא עושה בעזרת שני גברים: האחד הוא כומר אמריקני (פרנק לנג'לה) המשמש כאיש סודה, והאחר הוא רוזן המלמד אותה הלכות אצולה (דרק ג'קובי), משל היתה אלייזה דוליטל מ"גברתי הנאווה".
זהו גם הרגע שבו מבקש "גרייס ממונקו" להרהר על דיוקנה של קלי. היא מוותרת על מעמדה ככוכבת הוליוודית על מנת להפוך לשחקנית משמעותית בזירה ההיסטורית. בזכות שני הגברים-במאים הנ"ל שמחליפים את מקומו של היצ'קוק בחייה, גרייס נכנסת לתפקיד נסיכת מונקו, ואו-אז גם ניתנת לה הזדמנות להוכיח את כישורי המשחק החדשים שרכשה – בדרשה נמלצת א-לה "נאום המלך" שהיא נושאת בפני אורחים מדיניים רמי דרג, ובראשם נשיא צרפת, באירוע חגיגי לכבוד הצלב האדום.
הסרט, במילים אחרות, מתאר את הרקע וההכנות לקראת תפקידה הגדול ביותר של גרייס קלי, שאותו גילמה מחוץ לאולפני הוליווד. הבעיה היא, שסרטו של דהאן (מי שביים את מריון קוטיאר בביוגרפיה "אדית פיאף–החיים בוורוד" שזיכתה אותה באוסקר) נראה כמו מופע של בובות שעווה – אף שגרייס קלי נדמתה כעשויה מחרסינה עדינה דווקא – ואין בו שמץ של חיות, רגש ועומק שעשויים היו להפוך את הסיפור שבמרכזו למעניין איכשהו. אחרי הכל, מדובר היה במשבר מעורר פיהוק, שהאינטריגות הפוליטיות המעורבות בו רחוקות היו מלהסעיר.
"גרייס ממונקו" כושל גם כמלודרמה ססגונית שמטרתה להראות את הצדדים הפחות זוהרים של החיים בארמון, שבו היא חשה זרה. מונקו איננה הנסיכות המצוחצחת והדקדנטית נוסח הוליווד, ודהאן, אגב כך, ברגע נדיר של תבונה, בוחר לפתוח את הסרט בצילומי סצנה מוכרת מתוך "לתפוס את הגנב", המותחן הרומנטי הנוצץ שאלפרד היצ'קוק ביים ב-1955, בו כיכבה קלי לצידו של קארי גרנט, ואשר צולם בחלקו במונקו.
אלא שדהאן, שעבד לפי תסריט מאת אראשאמל, אינו משתמש בנקודת המוצא הזו על מנת לנסח אמירה בעלת משמעות על הפער שבין הדימוי למציאות, על חיי הזוהר הרדודים שמשותפים להוליווד והאריסטוקרטיה האירופית הדקדנטית, ובעיקר – על דמותה של הכוכבת בעלת היופי המושלם שבמרכזו, שיצרה תמיד את הרושם כאילו אינה אמיתית.
התוצאה היא סרט מוחמץ כמעט מכל בחינה שהיא. קידמן מתקשה להפיח חיים בדמות הבובתית ממילא שהיא מגלמת, וטים רות' בתפקיד נסיך החלומות בעיקר מעשן בעצבנות. הדמויות המקיפות אותם, ובראשם היצ'קוק (בגילומו של רוג'ר אשטון-גריפיתס), זמרת האופרה מריה קאלאס (פז וגה) ואיל הספנות היווני אונסיס (רוג'ר לינדזי), שמוצג כמי שניהל את הנסיכות בפועל –תורמים לתחושת העייפות הכללית שהסרט משדר.