פסטיבל פרימוורה: גשם של טוב לכולם
המבחר המוזיקלי בפסטיבל פרימוורה שננעל בסוף השבוע בספרד, הבטיח שהקהל ייצא ממנו שבע הופעות שיעשו לו את השנה. בין הפיקסיז לקווינז אוף דה סטון אייג', בלטו The National ו-Foals, ובכל מקרה לא היה שום סיכוי להצליח לראות את כולם, בטח לא בלי מטריה
הטריילר לפסטיבל. יצר ציפייה
אבל כאן בדיוק טמון גם האתגר וההתעללות הנעימה של פרימוורה בחובביו. שילוב של כמות עצומה של אמנים ועבודת שיווק טיזרית מהמשובחות. כבר ביום האחרון של הפסטיבל בשנה שעברה עידכנו את הקהל שניוטרל מילק הוטל אישרו הגעה לפסטיבל הבא - ולא הוסיפו. מאותו רגע החלה ההמתנה.
ובמיוחד כדי ללחוץ על הנקודה הזו, הליינאפ קיבל עוד דחיפה קטנה: לפני שגילו לנו מי מופיעים קיבלנו טריילר. הסרטון שלא גילה עדיין שום פרט, ספר את הימים אחורה עד לשעה שבה הוקרן בלייב ביוטיוב בערוץ של פרימוורה סרט עלילתי של כחצי שעה. הוא התרחש בארצות הברית, לא בספרד - ולצד העלילה הקיומית שלו הוכנסו רמזים על הליינאפ - שמות התקליטים שהדמויות מחזיקות, הפוסטרים שתלויים על הקירות, החולצות שהן לובשות וכמובן השירים שמתנגנים ברקע - כולם של האמנים שיופיעו. רק בתום הסרט הופיעה רשימה מסודרת של הלהקות והזמרים.
ארקייד פייר על הבמה בפסטיבל
כמו תמיד, על אף המוניטין ההיפסטרי שיצא לו, אחת הגדולות של פרימוורה היא שיש בו משהו (הרבה יותר ממשהו אחד) לכולם. השנה לצד ניוטרל מילק הוטל, ארקייד פייר, סלואו דייב, סיינט וינסנט והבריאן ג'ונסטאון מאסקר שיגיעו להופעה בארץ בקרוב, יש גם אופציות יותר רכות לכיוון הפופ האלקטרוני כמו מטרונומי, צ'רצ'ס ודיסקלוז'ר, יציאות רוק ואפילו אינדסטריאל בדמות קווינז אוף דה סטון אייג', ניין אינץ' ניילז ובליקסה ברגלד, וגם R&B עדכני עם קנדריק למאר. כל זה בלי להיכנס לתקלוטים של השעות הקטנות של לורן גרנייה וג'יימי XX.
ואם חשיפת הליינאפ לא הספיקה - בימים שקדמו לפסטיבל הוכרזה רחבה נוספת שהמופיעים בה פורסמו בטפטופים כל כמה ימים - ביניהם הבאזקוקס הוותיקים ופיטר הוק מג'וי דיווז'ן. וזה עוד לא הכול - רחבה נוספת, קטנה ובחלל סגור התווספה כמעט ברגע האחרון עם ליינאפ משלה, אלקטרוני בלבד. ועם כל זה, והמסיבות וההופעות המקדימות שכמעט בלתי אפשרי להידחס אליהן - לך תצליח לראות את כל מי שאתה רוצה. ובכן, ניסינו. זה לא היה קל.
היום הראשון
שיחוק היום: לפני הכול קצת כבוד להרכבים מישראל שנבחרו על ידי הפסטיבל להופיע ברחבת אדידס אוריגינל שאירחה להקות פחות מוכרות מרחבי העולם. מבין ההופעות של לולה מארש, עמית ארז והסיקרט סי וועדת חריגים הספקנו לתפוס את האחרונים. הם היו הלהקה הראשונה שהופיעה בבמה שלהם והיוו יריית פתיחה שוגייזית מצוינת לפסטיבל. יחסית לשעה המוקדמת היה קהל מפרגן בכמות לא רעה בכלל עם נוכחות מורגשת של ישראלים, אבל לא רק. הוועדה נתנה הופעה בועטת שכללה קריאת די לכיבוש אחת, חומת סאונד מפונקת והתענוג של לשמוע את "העולם אבד מזמן" בברצלונה ולא ברדיו בארץ.
ההופעה המהממת של היום היתה ללא ערעור זו של קווינז אוף דה סטון אייג'. סטונר רוק הוא מינוח קצת מטעה בהקשר שלהם, כי בקלות אפשר לחשוב שמדובר במופע סטלני אדיש. אבל אין שום קשר בין אדישות לבין ההילולה הדמונית שקווינז העניקו, לא אצלם ולא אצל הקהל שהשתולל והותיר את האבטחה הספרדית בהלם קל.
קווינז עלו כולם לבושים בשחור דרמטי, לנגן כמות יפה של שירים מהאלבום האחרון "לייק קלוקוורק" וגם שירים ותיקים יותר - שניערו את הקהל לפוגו ואפילו לקצת קראוד סרפינג. ג'וש הומי הוא לא סמל סקס טיפוסי. אם להשוות את הכריזמה שלו לזמר מז'אנר אחר לגמרי - מוריסי נהג לעלות לבמה עם גלדיולה נעוצה לו בכיס האחורי - הומי עלה עם מטפחת אדומה, תואמת לדובדבנים שעיטרו את הכתפיים בחולצה המכופתרת. היא התנפנפה בהתאם לתנועות האגן וצעדי הריקוד שלו שנראו כמו אלביס שעולה לפתות אותך לגיהינום. גם המגברים היו אדומים, וכמוהם רצפת הבמה ואפילו הכבלים של הגיטרות.
ההופעה היתה באנרגיות גבוהות והתהדרה בסט ליסט כמעט מושלם שכלל סינגלים מכל התקופות. ההיסטריה העיקרית נרשמה ב-Feel Good Hit Of The Summer, בזמן שהומי מונה את שמות החומרים הנרקוטיים החביבים על כולם, וב-A Song For The Dead שסגר את ההופעה בדיסטורשן שאיים לגרום לקהל המתפרע להתפקע מעבר לתיחום המתכת שהקיף אותו.
עוד קצת: מידלייק, הטקסנים שעושים פולק הרמוני נעים עשו בדיוק את זה - הרבה רוך לאוזניים קצת לפני שכל הבלגן התחיל. ואם כבר בלאגן - ארקייד פייר הופיעו למעלה משעתיים להנאת המעריצים, כשהם פותחים עם רפלקטור מהאלבום האחרון, ממשיכים בין היתר עם ספרול האהוב וסוגרים כראוי עם רבליון. מאוחר יותר לתוך אמצע הלילה הופיעו מטרונומי שנראו כמו להקת רטרו בלבוש לבן מבהיק ותואם. הבמה שניתנה להם הייתה קטנה עליהם באופן בולט, כשגם מי שנדחק לקצוות הרחוקים ממנה ידע את כל מילות השירים בעל פה.
פספוס היום: סיינט וינסנט, בת הטיפוחים של דייוויד ביירן, הופיעה עם השירים המעולים מהאלבום האחרון שלה שהעלה אותה עוד רמה כמוזיקאית מעניינת. אבל נאלצנו לרקוד לצלילי דיגיטל וויטנס מרחוק. זה מה שקורה כשרוצים לתפוס מקום לקווינז אוף דה סטון אייג', שאשמים גם בפספוס ההופעה של צ'רצ'ס - הרכב האינדי פופ.
היום השני
שיחוק היום: הקשת הכפולה. אחרי גשם חזק שנמשך ונראה כאילו שלא ייגמר הגיעו קריאות ומחיאות כפיים סוערות לכבוד השמש שיצאה ואיפשרה לקשת מלאה וכפולה להגיח לשמיים.
השמיים שהתבהרו פינו את הדרך לדה נשיונל. איך כזו כמות של עצב מובילה לכל כך הרבה חדווה בקהל? יחסית להופעה הקודמת שלהם בפסטיבל פרימוורה לפני שלוש שנים רואים עד כמה גדלה ההכרה לה הם זוכים. אחרי שישה אלבומים דה נשיונל מוקמו באחת הבמות הראשיות - רגע אחרי הופעה של הפיקסיז בבמה שממול.
זו היתה אחת ההופעות הכי מלהיבות והכי מרגשות. כשהוא שר את Abel, ברנינגר טיפס והתפתל על הרמקולים וזכה לקולות נלהבים מהקהל, כמו אמן תענית של ממש. הוא בילה פרק זמן לא קטן בתוך הקהל, בין היתר בחר לצלול לתוכם דווקא כשהגיעו חברים מלהקת דה ווקמן להתארח. אף אחד לא שם לב אליהם במהלך הביצוע המשותף ל-Mr. November, כולם היו עסוקים מדי בלעקוב אחרי ברנינגר שהיה עמוק עם המעריצים.
גם ג'סטין ורנון מוולקנו קווייר בא להתארח וניגן ושר ב-Slow Show, מוסיף עוד רגש לשיר הרווי גם ככה. ההופעה כללה ביצועים מעולים לשירים גם מהאלבום האחרון וגם מאלבומים קודמים. בסופה, כשהוא עדיין בתוך הקהל ומאותת ללהקה להתחיל לנגן את Terrible Love - המיקרופון של ברנינגר שבק חיים - מה שלא הפריע לקהל להמשיך לחבק אותו ולעוטף אותו באהבה ולשיר במקומו עד שחזר לבמה, ניסה לומר שוב כמה מילים, נזכר שאין מיקרופון, זרק אותו והלך. מעולם לא היתה תקלה טכנית שהתקבלה כל כך טוב על ידי הקהל, ונותר רק לקוות שמופע התיעוב העצמי שלו על הבמה הוא לא אות מבשר רעות.
עוד קצת: ג'ון גרנט התחיל הופעה קסומה עם קצת גשם וקול חם ומרגיע. היא היתה מעולה - עד שהגשם הכריע את מי שלא השכיל להצטייד באיזו מטריה או לפחות שכמיה. גם הפיקסיז שמגיעים בקרוב לארץ ננטשו באמצע - לטובת דה נשיונל. למרות שעדיין כיף ממש לשמוע שירים שלהם לייב, מדובר לחלוטין בהופעה לכבוד מי שהפיקסיז היו פעם, הופעה שהיא כולה אך ורק התרפקות על העבר - מה גם שחסרונה של קים דיל עדיין מעט מורגש, בעיקר כי הקול שלה פשוט לא שם כדי לתת קונטרה נעימה.
פספוס היום: !!!, התקלוט המומלץ של לורן גרנייה וחוויית הבוילר רום - מעין מבנה בצורת איגלו שעל הקירות שלו מוקרנת גרפיקה מרצדת בזמן שהמתקלטים מתחלפים בו כל שעה. הרטובים שבינינו קרסו ונאלצו ללכת להתייבש ופספסו את כל הטוב הזה - שדווח כמרקיד ומשמח במיוחד, וגם מחמם לו רק היינו מסוגלים להחזיק מעמד.
היום השלישי והאחרון
שיחוק היום: פואלס. להרכב הרוק הבריטי אין ממש שירים גרועים בשלושת האלבומים האחרונים שלהם. אבל מה שבאלבומים הופך לפרקים להתפלספות פרוג רוק מעט מייגעת, הפך על הבמה לאנרגיה מדהימה שהגיעה עד לשורות המרוחקות מאות מטרים ממנה. גם מי שנאלץ לעמוד ממש רחוק רקד, שר והריע כאילו שפואלס ניגנו ממש לידו.
קראוד סרפינג של הזמר במהלך השיר Providence, תוך כדי שהוא ממשיך לנגן בגיטרה בזמן שהוא נישא על זרועות המעריצים, רק הוסיף לאווירה. בהמשך הוא ירד שוב לקהל וטייל בין השורות, מקפיד לא להישאר רק מקדימה אלא להגיע אחורה כמה שהוא רק יכול. פואלס ביצעו סינגל אחרי סינגל באופן מושלם, כזה שגורם לביצועים שלהם באלבומים להחוויר מעט. מהר מאוד נגמרה מה שהרגישה כמו ההופעה הכי קצרה בפסטיבל - לא כי היא באמת היתה קצרה יותר, אלא פשוט כי 50 הדקות שהוקצבו לפואלס היו כל כך טובות שהן הרגישו כמו חצי שעה בקושי.
ועוד קצת: NIN הם להקה ותיקה, אבל אם ההופעה של הפיקסיז רק הדגישה עד כמה מדובר בלהקה שמאזינים לה בעיקר מתוך רגש נוסטלגי, ההופעה של NIN רק עשתה חשק לחזור ולשמוע את כל האלבומים שלה. הקהל היה דחוס מקדימה, צפוף ונלהב גם בשירים מהאלבום האחרון. למרות שטרנט רזנור נוטה להיעלם לא מעט מאחורי ענני תאורה ועשן, הוא הצליח גם להסעיר עם השירים הקלאסיים של הלהקה ולרגש עם פריטת קלידים בכמה שירים.
הוא סגר את ההופעה שנמשכה למעלה משעה וחצי עם Hurt, השיר שצבר קילומטרז' השמעות ברדיו בגרסה של ג'וני קאש, איתו נסגרה גם ההופעה האחרונה של NIN בישראל לפני כמה שנים. כשהקהל לא רק שר איתך, אלא גם לא מתאפק ומוחא כפיים גם בבלדה הכי קורעת לב - ברור שטרנט רזנור עדיין יודע מה הוא עושה, לפחות בהופעות.
פרטו על נימי הלב. NIN
גם וולקנו קווייר של ג'סטין ורנון הלוא הוא בון איבר נתנו הופעה טובה, שהמשיכה את קו המלנכוליה המשמחת לבב קהל של דה נשיונל. בין היתר הם ניגנו שני שירים חדשים, קצביים יותר באופן בולט והתקבלו בפרגון ואהדה. ורנון הוא כנראה האדם היחיד שיכול להשתמש באפקט האוטוטיון באופן שיוסיף רבדים למוזיקה ולא ירדד אותה, למרות שהוא נהנה לשחק עם האפקט קצת יותר מדי בהופעה. מה שבטוח הוא שהביצוע של Acetate היה מושלם.
פספוס היום: קנדריק למאר - זמר ה-R&B שהופיע רגע לפני NIN. מרחוק נשמע שהוא אנרגטי כהרגלו. ו-טלוויז'ן שביצעו את מארקי מון למי שאוהב ומתגעגע.
ובסוף מה?
הפסטיבל הורגש השנה כפחות עמוס - אולי בגלל סידור אחר של הבמות שהפך את ההגעה מאחת לשנייה לנוח יותר. רגעי השיא היו שייכים ללא ספק לפואלז, וגם לכמה זמרים ג'ינג'ים עם הרבה זעם - בין אם מאופק ומהודק או פעור ונזעק - ורנון, הומי וברנינגר, כל אחד מהם הילך קסם על הקהל שבא לשמוע אותו. והקהל הזה נשאר בחלקו ביום האחרון לרקוד לצלילי פופ-דאנס-טראש עד אחרי שש בבוקר בתקלוט הסגירה, מסרב להודות שזה נגמר, ושהנה כבר עברה חלפה לה הזריחה.
